ת"א 2485/06

תקציר

המבקשים, שהם נתבעים בתביעה, עותרים לבית המשפט בבקשה להסיר את העיקולים על נכסיהם ולהורות למשיבה (התובעת) לחלט את הפיקדון שלה כפיצוי על הנזק שלטענתם נגרם להם כתוצאה מהעיקולים. המבקשים טוענים כי העיקולים לא היו מוצדקים וגרמו להם נזק משמעותי. עם זאת, המשיב מתנגד לבקשתם, בטענה כי המבקשים ויתרו על זכותם בערבויות ובפיקדון. לטענתה, המבקשים הסכימו להרחיב את העיקולים הזמניים וכי העיקולים המבוקשים לא גרמו להם כל נזק. זאת ועוד, המשיב טוען כי על המבקשים להגיש תביעה נפרדת להשבת נזקיהם וכי הפיקדון המבוקש אינו קיים. הדיון בבית המשפט מתמקד בהוראות תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת חילוט בטוחות והחזרת ערבות ובטוחות. המבקשים מבססים את בקשתם על תקנה 371(א), המאפשרת חילוט בטוחות. עם זאת, בית המשפט מבהיר כי הפיקדון המבוקש, בהיותו התחייבות עצמית, אינו בטוחה תקפה כהגדרתה בתקנה. לפיכך, לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשים לפי תקנה 371(א). לאחר מכן בוחן בית המשפט את האפשרות לפצות את המבקשים על בסיס תקנה 371(ב), המאפשרת החזר פיצויים באמצעות ערובה. נדון בכך שהתחייבות עצמית עשויה להיחשב כערובה, ואם כן, הגישה הפרוצדורלית הנבחרת של המבקשים יכולה להיות שיטה מעשית לקבלת פיצוי. עם זאת, על המבקשים לעמוד בדרישות המפורטות בפסק דין אלול, הקובע כי עליהם להוכיח הן את היקף נזקיהם והן את הקשר הסיבתי בין הוראת השעה לבין הנזק שנגרם. לאחר בדיקה, בית המשפט מוצא כי המבקשים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם. אין די בראיות שהציג המבקש 1 כדי לבסס קשר סיבתי בין העיקולים בתובענה הנוכחית לבין הנזקים הנטענים. זאת ועוד, מבקש 1 לא הוכיח די הצורך את היקף נזקיו, כנדרש בפסק דין אלול. גם בטענותיהם של המבקשים 2 ו-3 חסרים פרטים באשר לטיבם והיקפם של נזקיהם הנטענים. משכך, קובע בית המשפט כי בקשת המבקשים לפיצויי נזיקין בגין העיקולים נדחית. עם זאת, בית המשפט מקבל את בקשתם הנוספת ומורה על הסרה וביטול של העיקולים שהוטלו על נכסיהם. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ולא נפסקו הוצאות.