ע"א 8210/19

תקציר

בפסק דין זה, ההתמקדות היא בעיתוי שבו נודע להורים על מחלת ילדם, דבר המשפיע על תקופת ההתיישנות להגשת תביעה משפטית. בית המשפט בחן האם התביעה הוגשה במסגרת הזמן המותרת בחוק. בית המשפט אישר כי ההורים היו צריכים להיות מודעים לאפשרות שילדם השני יחלה באותו מצב של ניוון שרירים כמו ילדם הבכור, בהתבסס על התייעצויות רפואיות ובדיקות שנערכו לילד השני מגיל צעיר. בית המשפט פירט את תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין, בדרך כלל שבע שנים, החל ממועד היוודע עילת התביעה. גילוי מאוחר, הרחבה ספציפית של החוק, נדון ביחס למועד שבו התובעים היו מודעים באופן סביר ליסודות המהווים בסיס לתביעת רשלנות. בית המשפט קבע כי התביעה התיישנה כבר ביולי 2012, שכן ניתן היה לייחס באופן סביר את המודעות של ההורים לשנת 2005. לפיכך, התביעה שהוגשה בדצמבר 2017 נדחתה מאחר שחרגה מתקופת ההתיישנות. בית המשפט הדגיש כי בעוד שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע מנגנון לאיחור בגילוי נזק, הוא לא חל כאן בשל המודעות הקודמת. בסופו של דבר, הערעור נדחה ללא צו להוצאות, שאישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר.