תמ"ש 31324-01-11

תקציר

התובעת, אישה, והנתבע, בעלה, נישאו בשנת 1995 ונולדו להם ארבעה ילדים משותפים. האישה תבעה את בעלה למתן פסק דין הצהרתי בעניין מגוריהם המשותפים והמשק החקלאי שלהם, שהיה רשום על שם הבעל. לטענתה, היא השקיעה חלק ניכר מכספה האישי בנכסים וכי הייתה כוונה לחלוק בהם. הבעל הכחיש את הטענות וטען כי הנכסים אינם משותפים. בית המשפט בחן את כוונת הצדדים בהתבסס על התנהלותם, דפוסם הכספי ותרומתם לנכסים. נמצא כי האישה לא הצליחה להוכיח את השקעותיה במידה הנטענת וכי התנהלות הצדדים הצביעה על הפרדת נכסים חיצוניים. בנוסף, האישה לא הביאה ראיות למצגים אקטיביים או להבטחות של הבעל לחלוק בנכסים. עם זאת, בית המשפט קבע כי השיפורים שנעשו במשק ובבית המגורים במהלך חייהם המשותפים היוו רכוש משותף, שכן הם נבעו מהמשאבים והמאמצים המשותפים של בני הזוג. כך, האישה הייתה זכאית למחצית ההפרש בין ערכם הנוכחי של הנכסים לבין ערכם בעת הנישואין, בניכוי רכיב הקרקע. הבעל היה זכאי גם לקבל מחצית מהתשלומים ששילמה האישה עבור רכישת מרסס, ושני הצדדים היו אמורים לשמור את המטלטלין הנמצאים כיום ברשותם. הבעל יכול היה לנכות סכומים אלה מהתשלומים שהוא חייב לאישה עבור חלקה בנכסים המשופרים. כמו כן, הצדדים היו אמורים לחלק את החיסכון בקופת הגמל שווה בשווה עם מועד הפירעון, והרכב המשותף והקטנוע יחולקו לפי ערכם. בקשת הבעל להשבת תשלומי המשכנתא ששולמו על דירת האישה נענתה באופן חלקי, שכן הוא היה זכאי למחצית מהסכומים ששולמו מיום נישואיהם ועד לקבלת ירושה על ידי האישה. בקשותיה של האישה לפיצוי נזקי טבע ותכשיטים נדחו בשל היעדר ראיות ואזכור בתצהירים קודמים. למרות התנהלותה של האישה בהליך והימנעותה מלהוכיח את טענותיה, החליט בית המשפט שלא להטיל עליה הוצאות משפט כדי שלא להחריף את הסכסוך בין הצדדים, שהשפיע לרעה על ילדיהם הקטינים. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו.