ע"פ 4189/13

תקציר

הכרעת הדין מוצאת את המערער אשם ברצח מכוון של המנוח. הראיה העיקרית היא עדותם של ג'מיל וזיאד, שבית המשפט מצא בה אמת, בעוד שגרסתו של המערער לאירועים נחשבה תמוהה ביותר, חסרת הרשעה ואף אבסורדית במקומות מסוימים. הראיות הפורנזיות והפיזיות לא יכלו לברר את האמת, שכן הן תאמו את שתי הגרסאות. השופטים התרשמו מעדויותיהם של ג'מיל וזיאד, וחקירתו הנגדית של המערער לא הבהירה את חוסר הוודאות בעדותו, והשיב לא פעם ב"אני לא יודע". השופטים שקלו ודחו את הטענה כי ג'מיל וזיאד תיאמו את גרסאותיהם, והתקשו להאמין כי יפליל את המערער באופן שקרי. השופטים גם הפריכו את טענת מחדלי החקירה, אשר לא הותירו לדעתם ספק סביר באשר לאשמתו של המערער. הם הצביעו על שלושה גורמים מרכזיים המפלילים את המערער: ראשית, היריות שנורו לפני הגעתו של ג'מיל מצביעות על כך שהמערער ירה ראשון במנוח; שנית, מאופי התשלום עולה כי מדובר היה באקדח ולא בדמי השתקה; ושלישית, התנהגותו של המערער לאחר הרצח לא עלתה בקנה אחד עם גרסתו לאירועים. השופטים ציינו גם את חוסר הסבירות המובנה בתיאורו של המערער את תפיסתו הפתאומית, הבלתי מוסברת והכוחנית של ג'מיל את האקדח ואת הירי במנוח. השופטים הדגישו את המניע של המערער לביצוע הרצח – מצבו הכלכלי הקשה ולהיטותו לבצע עסקת נשק – ואת היעדר המניע לג'מיל להרוג את המנוח. לבסוף, התייחסו השופטים בקצרה לחמשת סעיפי האישום האחרים של המערער הנוגעים לעסקאות נשק, שנחשבו כמידע רקע התומך באישום הרצח. למרות אי הוודאות, הגיעו השופטים למסקנה כי יש די ראיות כדי להרשיע את המערער ברצח, ולכן דחו את הערעור. השופט ח' מלצר, השופט א' שהם והשופט י' עמית הסכימו עם ההחלטה.