ע"א 22/57

תקציר

המחלוקת במקרה דנן היא על הבעלות על חלק מהחלקה בנצרת, המכונה חלקה מס' 65 בגוש 16506, והבית שנבנה עליה, בין מערערת שרכשה את הנכס מאישה בשם מרגריט ניקולה צ'ורי בשנת 1940 לבין המשיבה, בתו של בנה המנוח של מרגריט. המערערת טוענת כי רכש את הנכס כולו, ואילו המשיב תובע את חלקו של אביה, המהווה מחצית מהנכס. המשיבה הגישה תביעה לביסוס זכויותיה בנכס, ובית המשפט המחוזי פסק לטובתה לאחר שקבע כי הצליחה להוכיח את זכותה ל-21/48 בנכס וכי טענת ההתיישנות של המערערת אינה תקפה. המערער מערער על החלטה זו, בטענה כי רכש את הנכס כולו וכי טענת המשיב התיישנה. עם זאת, ממסמכי הרישום שהגיש המערער עצמו עולה כי רכש רק 4/24 מהנכס. בית המשפט מצדד במשיב, וקובע כי טענת המערער אינה נתמכת בראיות אובייקטיביות וכי זכותו של המשיב בנכס הוכחה דיה, לרבות באמצעות רישומי ארנונה ועדויות עדים. בית המשפט דוחה גם את טענת המערערת כי תביעת המשיב חוסה תחת חוק ההתיישנות, שכן המשיב הציג ראיות לכך שהמערערת הכירה בבעלותה עד שנת 1947. השופט, בסיוע עדותו הסותרת של בא כוח המשיב, מר קורי, שהוא עורך דין, מוצא את גרסת המשיב לאירועים אמינה יותר ולפיכך מקיים את החלטת בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה, והמערערת נדרשת לשלם למשיב הוצאות בסך 200 ליש"ט.