תפ"ח 1068/07

תקציר

הנאשם הואשם ברצח אשתו, אותה דקר למוות בעקבות מריבה. הנאשם הודה שדקר את אשתו אך טען כי לא התכוון להרוג אותה, וכי מעשיו נבעו מקללות אשתו, מחלתו והתרופה שנטל לאיידס. עם זאת, השופט קבע אחרת, והגיע למסקנה כי כוונתו של הנאשם לרצוח את אשתו ניכרה ממעשיו לפני האירוע, במהלכו ולאחריו. השופט הדגיש כי הנאשם הגיע לדירת אשתו חמוש בסכין מטבח גדולה, דקר אותה שבע פעמים באזורים חיוניים בגופה ועזב את המקום מבלי לבקש עזרה. זאת ועוד, הודעותיו של הנאשם עצמו במשטרה ועדויות העדים סתרו את טענותיו להגנה עצמית וחוסר כוונה. השופט דחה גם את הטענה כי התרופה השפיעה על התנהגותו של הנאשם, וציין כי זיכרונו המפורט של הנאשם את האירועים שקדמו לדקירה מצביע על זיכרון תקין. ככלל, הצליחה התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם תכנן מראש את רצח אשתו, מה שהוביל להרשעתו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.