תמ"ש 17481/04

תקציר

פסק דין זה נובע משלוש תביעות מאוחדות בין בני זוג מתגרשים בישראל בענייני ממון בעקבות פרידתם. האישה תבעה מזונות, ושני הצדדים תבעו את חלוקת רכושם. השופט קובע תחילה כי הסכם ממון שנחתם בין הצדדים אינו תקף, שכן הוא לא אושר על ידי בית המשפט, ולכן נכסי בני הזוג יחולקו לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. לאחר מכן קובעת השופטת את 13 ביולי 2004 כמועד סיום השותפות הכלכלית בין בני הזוג. נקודת המחלוקת העיקרית בין בני הזוג היא מידת הבעלות של הבעל בחברה שהוא מנהל. השופט מקבל את עמדת האישה לפיה לבעל 45% מהבעלות, ולכן חלקה של האישה בחברה הוא 22.5%. השופטת קובעת כי יש לשלם לאישה 22.5% משווי החברה, המוערך ב-1,117,000 שקל, על ידי הבעל, כאשר שני הצדדים אחראים לחלק שווה בכל המסים החייבים בה. לאחר מכן, השופט מפרט אילו נכסים וכספים יחולקו שווה בשווה בין הצדדים, לרבות חשבונות בנק שונים, פוליסות ביטוח ותוכניות חיסכון, תוך התחשבות בנכסים שהתקבלו לפני או אחרי סיום השותפות. עוד קובע השופט כי האישה אינה חייבת לבעל כסף עבור הוצאות הבית, וכי יש לחלק את חשבונותיו של הבעל בחו"ל באופן שווה, למעט ניכוי של 25,000 אירו ששימשו לפירעון המשכנתא על דירתם. באשר לדירה המשותפת, פוסק השופט לטובת בקשת האישה לרכוש את חלקו של הבעל בנכס. תביעתו של הבעל לדמי שימוש נאותים נדחית משום שעזב את הדירה מרצונו החופשי והאישה לא מנעה ממנו להשתמש בה. הצדדים מצווים לפרק את השיתוף בדירה ויש להוון את חלקה של האישה כדי לאפשר את רכישתה. הבעל נדרש לשאת בעצמו בהוצאות הערכת המומחה, ולשלם לאישה, שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪. השופט מסיים בכך שהוא מתיר את פרסום פסק הדין תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה.