ע"א 2242/03

תקציר

ערכאת הערעור דנה במקרה של מהנדס וקבלן שהואשמו ברשלנות בפרויקט בנייה שגרמה לאי יציבות בניה, בין היתר בשל תכנון יסודות לקוי. תביעת המערערים נדחתה תחילה על ידי בית המשפט המחוזי כמיושנת, אך בערעור נבחן האם התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות של שבע שנים, כאמור בחוק. בית המשפט הסביר את החריג לפי סעיף 8 וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המתחשבים במועד גילוי הנזק, ומאפשרים הגשת תביעות בתוך פרק זמן מסוים גם אם הנזק לא היה גלוי לעין באופן מיידי. המערערים טענו כי רק בשנת 1996 התבררה חומרת הנזק, דבר המצביע על כך שאדם סביר לא היה יודע את חומרתם מהסדקים הראשונים. בית המשפט מצא כי המערערים גילו את הנזק ואת הקשר שלו לרשלנות המשיבים רק בסביבות שנת 1996. לפיכך, תקופת ההתיישנות לא הפכה את התביעה למיושנת בשנת 1999 בעת הגשתה. חרף פרקטיקות הבנייה הבלתי חוקית של המערערים, אשר עשויות בדרך כלל להצדיק דחיית תביעה, קבע בית המשפט כי פעולות אלה אינן סיבתיות ישירה לנזק אלא יבואו לידי ביטוי בחלוקת אחריות. משכך, הוטלה על המערערים 40% אשם תורם, כאשר הקבלן והמהנדס חלקו שווה בשווה את 60% האחריות הנותרת להוצאות הנזק, כפי שהוערך תחילה על ידי בית משפט קמא. בית המשפט הורה למשיבים לכסות 60% מהנזקים והוצאות משפט נוספות, תוך התחשבות מאוזנת בעקרונות משפטיים ואתיים בעשיית צדק.