בש"א 3515/00

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי בקשות לאישור תביעות נגד חברת מים מקורות בע"מ (להלן: מקורות) כתובענות ייצוגיות. התביעה הראשונה מוגשת על ידי בעלי מניות של מקורות, הטוענים כי רכישת השליטה על ידי המדינה במקורות מזכה אותם בהצעת רכש לרכישת מניותיהם, מכוח חוק החברות הממשלתיות, תשל"ו-1976 (להלן: חוק החברות הממשלתיות). לחילופין, הם טוענים כי ההחלטות על ארגון מחדש של מקורות וצמצום תחומי פעילותה מהוות קיפוח וקיפוח של המיעוט כמשמעותו בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). התביעה השנייה מוגשת על ידי גופים שהתקשרו עם מקורות, שעל פיהם מקורות הייתה אמורה להקצות להם מניות, אך לא עשו כן (להלן: מבקשי המניות). מבקשי המניות טוענים כי יש להורות למקורות להקצות להם את המניות כפי שהוסכם או להחזיר את הסכומים ששילמו עבור מניות אלה. פסק הדין מתייחס תחילה לשאלה האם חוק החברות חל רטרואקטיבית על תביעות שעילת התביעה שלהן קמה טרם כניסתו לתוקף. בית המשפט קובע כי חוק החברות מבטל את ההסדר הקודם לפי חוק ניירות ערך ולכן מהווה הסדר פרוצדורלי חדש, החל גם על עילות תביעה ישנות. עוד קובע בית המשפט כי חוק החברות חל על כל בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ללא קשר למועד שבו קמה עילת התביעה. בהמשך לדיון בטענות המבקשים, קובע פסק הדין כי מבקשי המניות הוכיחו קיומה של עילת תביעה, שכן לשון הסכמי אספקת המים שנחתמו עם מקורות ברורה וממנה עולה כי מדובר בסכומים ששולמו בתמורה להקצאת המניות. בית המשפט מדגיש כי נסיבות המקרה אינן מצביעות באופן חד משמעי על פרשנות שונה של ההסכמים. באשר לתביעת בעלי המניות, בית המשפט קובע כי הם לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה. בית המשפט מסביר כי מקורות הייתה חברה ממשלתית מעת כניסתו לתוקף של חוק החברות, ולכן רכישת השליטה על ידי המדינה לא הפכה אותה לחברה ממשלתית כמשמעותה בחוק החברות הממשלתיות. עוד קובע בית המשפט כי ההחלטות בדבר ארגון מחדש של מקורות וצמצום תחומי פעילותה אינן מהוות אפליה וקיפוח של המיעוט. לאחר מכן, פסק הדין בוחן האם המבקשים עומדים בדרישות לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 210 לחוק החברות. בית המשפט קובע כי המבקשים 1, 2 ו-4 אינם עומדים בדרישות אלה, שכן התצהירים שהגישו לתמיכה בבקשתם אינם מפרטים את עילת התביעה או מסבירים את המכנה המשותף של הקבוצה אותה הם מבקשים לייצג. עוד קובע בית המשפט כי עורכי הדין המייצגים את המבקשים בקיאים דיים בניהול ההליך. עם זאת, בית המשפט מקבל את בקשתה של המבקשת מס' 3 ככל שהיא נוגעת לתביעת מבקשי המניות. בית המשפט מדגיש כי חוסר ידיעתם של המבקשים בנבכי התובענה הייצוגית אינו צריך להוות גורם מכריע, במיוחד כאשר קיים סיכוי ממשי להצלחת התביעה ואפשרות לקבלת סעד משמעותי. לבסוף, בית המשפט קובע כי תובענה ייצוגית היא הדרך המתאימה ביותר לפתרון הסכסוך ומאשר את בקשתה של המבקשת מס' 3 באופן חלקי, ומאפשר לה להגיש תובענה ייצוגית בשם מבקשי המניות. בית המשפט מורה למבקש מס' 3 לפרסם את ההחלטה ומפרט את פרטי ההצטרפות לקבוצת התובעים. המבקשים 1, 2 ו-4 חויבו לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪, והמשיב מס' 3 חויב לשלם למבקש מס' 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד באותו סכום.