ע"א 5653/98

תקציר

התיק בבית המשפט העליון עסק בערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לדחות תביעת לשון הרע שהגיש איש העסקים אמיליו פלוס. הפרשה התעוררה כאשר כותרת בעיתון האשימה את פלוס כי נחקר על ידי משרד השיכון בגין גניבת מיליונים מכספי המדינה. בית משפט קמא מצא את הכותרת כלשון הרע, אך סבר כי הנתבעים מוגנים תחת הגנות האמת ותום הלב לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על כך, והדגיש כי הכותרת מטעה, סנסציונית ואינה נתמכת בעובדות. בית המשפט הדגיש כי בכתבה עצמה צוין רק כי פלוס "שלשל" לכיסו ו"גרף" כסף, ללא כל טענות לגניבה. היא מתחה ביקורת על כך שהעיתון לא וידא את האמת עם משרד השיכון לפני פרסומו, וציינה את היעדר ייצוג הוגן ומדויק של עובדות ואת אי עמידתו בסטנדרטים עיתונאיים של אמת ואובייקטיביות. בנוסף, ציין בית המשפט כי הנתבעים הסתמכו על בעל עניין לקבלת מידע ולא נקטו אמצעים סבירים לאישוש עובדות הכותרת, דבר המהווה חוסר תום לב. יתר על כן, בערעור נקבע כי אופייה המטעה של הכותרת פגע ככל הנראה בעסקיה ובמוניטין של פלוס, והדגיש את חשיבות הדיווח המדויק. בעקבות זאת, קבע בית המשפט העליון כי הגנת האמת ותום הלב אינה מקיימת, הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והאריך את התיק לקביעת פיצויים, תוך פסיקת שכר טרחת עורך דין פלוס.