רע"א 541/13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם הקשור לסכסוך בין בנק דיסקונט לישראל בע"מ לבין שמאי מקרקעין, מר אבנר סזיר. התיק המקורי נסוב סביב עסקת נדל"ן כוזבת, במסגרתה קיבלו הרוכשים הלוואה מהבנק לרכישת דירה, על סמך מידע כוזב על גודל הנכס. הבנק, שביקש להשיב את הפסדיו, הגיש תביעה נגד השמאי בטענה שרשלנותו אפשרה את המרמה. בית משפט השלום מצא הן את השמאי והן את הבנק רשלניים, כאשר אשם תורם בשיעור של 50% המיוחס לבנק בגין הזמנת "שומה מקוצרת". עם זאת, התביעה נדחתה בשל כישלון הבנק להוכיח את היקף נזקיו. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, עליו מבקשת רשות ערעור זו מבקשת לערער, מתמקד במחלוקת בין הבנק לבין השמאי. בית המשפט מקבל את ערעור הבנק בחלקו, ומקטין את אשמת הבנק ל-20%. דעת הרוב גורסת כי גם בשומה מקוצרת על השמאי לבצע הערכה מקצועית ומדויקת, ואי בדיקת הנכס והמסמכים הרלוונטיים תורמת לחבותו. השופט שטמר, בדעת מיעוט, חולק על כך וסבור שאשמת התרומה של הבנק צריכה להישאר על 50%. השמאי טוען בבקשתו כי בית המשפט לא הבחין בין שומות "מקוצרות" לשומות "מקיפות", קביעה שלדעתו פוגעת בענף מתן האשראי. הוא גם מפנה למסמך של משרד המשפטים ומועצת שמאי המקרקעין בנוגע לפירוט הנדרש בשומות מקרקעין. עם זאת, השופט שדן בבקשה למתן רשות ערעור מציין כי מסמך זה אינו חל על השומה המדוברת משנת 2001 ואינו מצדיק את קבלת הבקשה. השופט מדגיש כי החלטת בית המשפט נעוצה בנסיבות הספציפיות של המקרה ואין לפרש אותה ככלל לכל הערכות מסוג זה. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית משום שהיא אינה מעוררת שאלות בעלות חשיבות כללית או ציבורית ואינה מחייבת התערבות של בית המשפט כדי למנוע עיוות דין. פסק הדין מחזק את ההלכה הקיימת, מייחס לבנק אשם תורם מופחת ומחזק את חבות השמאי במקרה הספציפי הזה. להחלטה זו השלכות על ענף השמאות והאשראי, אך השופטת מדגישה כי היא מבוססת על הנסיבות הייחודיות שהוצגו.