ת"א 46536-02-20

תקציר

בית המשפט החליט כי בקשת המדינה לדחות את התביעה שהגישו התובעים נדחית. התביעה נסובה סביב פיצוי בגין קרקע שהופקעה בשנת 1953. בעוד שחוק ההתיישנות היה הופך בדרך כלל תביעה כזו לחסרת תוקף, בית המשפט מצא כי הודאת המדינה בזכותם של התובעים לפיצוי – כפי שנרשמה בפרוטוקול דיון קודם בנושא – מהווה עילה לחידוש תקופת ההתיישנות. לדברי השופט, הסכמת המדינה להעביר את התיק לוועדה לקביעת פיצויים מעידה על הכרה בזכותם של התובעים לפיצוי, גם אם הסכום המדויק נותר שנוי במחלוקת. יתר על כן, בית המשפט קבע כי זכותם החוקתית של התובעים לעיון בצדק גוברת על המגבלה הפרוצדורלית במקרה זה, במיוחד נוכח ההכרה המפורשת של המדינה בזכאותם לפיצויים. נימוק נוסף שצוטט לדחיית הבקשה לדחייה על הסף הוא קיומה של עילת תביעה המבוססת על חובת המדינה לשלם פיצויים, כפי שצוין בפרוטוקול ההליך הקודם. השופט הדגיש את הנסיבות החריגות של המקרה ואת הצורך בזהירות בעת דחיית תביעות על הסף. משכך, התביעה לא תידחה בעילה של התיישנות, והמדינה חויבה לשאת בהוצאותיה ביחס לבקשה. לצדדים ניתנו 60 יום להודיע אם הם מסכימים להפנות את העניין למזכירות להמשך הליכים.