ת"א 28254-06-16

תקציר

פסק דין זה סובב סביב סכסוך בעלות מורכב על קרקעות. התובעים, יורשיו של התובע 1, ביקשו פסק דין הצהרתי לפיו הם בעלי זכויות מסוימות בחלקת מקרקעין המכונה "כנעני". לטענתם, זכויות אלה נרכשו באמצעות הסכם מכר משנת 1956 עם הנתבע 1. עם זאת, הנתבעים 3 ו-14, שטענו אף הם לזכויות בקרקע, הגישו בקשה לדחיית התביעה, בנימוקים שונים. לטענתם, הטענה חוסה תחת חוק ההתיישנות והשיהוי, כי רישום הזכויות במקרקעין על שם הנתבעים ביטל עסקאות קודמות, וכי הסכם המכר אינו תקף בשל היעדר דרישות בכתב וחתימות מזויפות. בנוסף, הם טענו כי הנתבע 14 רכש את זכויותיו בתום לב, מה שהופך את תביעתו לעליונה. בית המשפט, לאחר שבחן בדקדקנות את חומר הראיות ושקל את הטענות, פסק לטובת נאשמים 3 ו-14. הודגש כי הליך הסדר המקרקעין, שמטרתו ליצור מערכת רישום מקרקעין ברורה ויציבה, רשם באופן סופי את זכויות הנתבעים. עקרון הסופיות בתהליך זה נחשב לבעל חשיבות עליונה. בית המשפט מצא כי התובעים לא סיפקו כל עילה לתיקון הרישום, כנדרש בסעיפים 93-97 לפקודת ההסדר. עוד צוין, כי אין די בטענת התובעים לזכות שוויונית משנת 1956 כדי לגבור על הרישום, במיוחד בהיעדר תרמית או כל ראיה קונקרטית התומכת בטענותיהם. יתר על כן, בית המשפט הטיל ספק בתוקפו של הסכם המכר עצמו, בשל תיאורים לא ברורים של הקרקע והיעדר פרטים מזהים של הצדדים. לסיכום, השופט נקט משנה זהירות והחליט לדחות את התביעה על הסף מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן ניכר היה כי התובעים אינם יכולים לקבל את הסעד המבוקש בשום פנים ואופן. התביעה נגד הנתבעים 3 ו-14 נדחתה, והתובעים חויבו לשאת בהוצאותיהם, יחד עם הוצאות הנתבעים. ליתר הנאשמים ניתנה שהות לשקול את צעדיהם ולהגיב לבית המשפט בהתאם. פסק דין זה, מיום 10.9.17, ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיווה הכרעה סופית בסכסוך הבעלות בקרקע.