ס"ע 64750-06-17

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת במשך 17 חודשים כמתקין וטכנאי חיווט, תבע את הנתבעת בגין תשלומים שונים שנבעו לכאורה מיחסי עובד-מעביד. הנתבעת הכחישה את הטענות וטענה כי בין הצדדים שוררת מערכת יחסים המבוססת על הסכם חוזי, וכי התובע הוא קבלן עצמאי. בית המשפט בחן את טיב היחסים בין הצדדים ושקלל מדדים שונים, לרבות מבחן השילוב ומבחני העזר, והגיע למסקנה כי התובע היה עובד הנתבעת, למרות ההסכם החוזי שאפיין אותו כנותן שירותים. לאחר שקבע כי מתקיימים יחסי עובד מעביד, פנה בית הדין לשאלת השכר. התובע טען כי שכרו החודשי הממוצע עמד על 7,861 ₪, בעוד הנתבע טען כי הוא נע סביב 13,000 ₪. בית המשפט התייחס לנתונים האובייקטיביים שהוצגו ומצא כי שכרו החודשי הממוצע של התובע, כולל גובה הקנסות, עמד על 12,440 ₪. בהשוואת נתון זה לעלות הממוצעת של העסקת עובד שכיר בתפקיד דומה – שנמצאה כ-10,699 ש"ח – ציין בית המשפט כי התובע השתכר בפועל כקבלן יותר מאשר היה משתכר כשכיר. לפיכך, בית הדין לא פסק לתובע תשלומים כלשהם בגין שכר, שעות נוספות, חגים, חופשה שנתית, דמי הבראה, ימי מחלה או הפרשות לקרן פנסיה הנובעות מיחסי העבודה, שכן הנתבעת הייתה רשאית לנכות סכומים אלה מהכספים ששולמו לתובע כקבלן עצמאי. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבעת ניכתה משכרו של התובע שלא כדין סך של 25,919 ₪ ללא הסבר ראוי, והורה לנתבעת להשיב סכום זה לתובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לבסוף, החליט בית המשפט שלא להטיל הוצאות על הנתבעת בשל התנהלות בא כוח התובע במהלך ההליך והפער המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין פסק הבוררות בסופו של דבר.