ת"א 67348-03-16

תקציר

העירייה תבעה את הנתבעים בגין ארנונה שלא שולמה מדצמבר 2007 ועד דצמבר 2009. הנתבעים אמנם לא הכחישו את החוב, אך טענו כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי. עוד טענו כי עבודות תשתית שביצעה העירייה פגעו בעסקיהם וביכולתם לשלם. מנגד, טענה התובעת כי הסדרי החוב שנעשו עם הנתבעים לא כובדו. השופט התייחס תחילה לסוגיית תקופת ההתיישנות. הם קבעו כי התביעה שהוגשה ביום 31.3.2016 הייתה בתוך שבע השנים המותרות בחוק בגין האישומים שנגרמו לאחר 31 במארס 2009. לגבי החיובים שקדמו למועד זה חלה תקופת ההתיישנות, והחוב התיישן. באשר לטענת השיהוי, הסכימה השופטת עם הנתבעים כי הזמן שחלף גרם לנזק ראייתי, אך אין בכך כדי להצדיק דחיית התביעה על הסף. במקום זאת, היא הצדיקה צמצום הפרשי הצמדה וריבית, ולכן לא תינתן ריבית על החלק הלא מיושן של החוב. השופט מצא לנכון גם בטענת הנתבעים כי בוצעו עבודות תשתית בקרבת מקום, דבר שפגע בעסקיהם וביכולתם לשלם. עם זאת, הם ציינו כי החוק הנוכחי אינו מאפשר אי תשלום ארנונה במצבים כאלה, והעירייה הייתה צריכה במקום זאת לקבוע הסדרים מתאימים. בהתייחסו לחבותו האישית של הנתבע השני כבעל שליטה, קבע השופט כי התנאים להטלת אחריות אישית לא התקיימו במקרה זה. גרסת הנתבעת, שכללה נסיבות בלתי צפויות כמו עבודות התשתית ושינוי רטרואקטיבי בסיווג הנכס, נמצאה אמינה. בסופו של דבר, התביעה נגד הנתבע השני נדחתה. התביעה נגד הנתבע הראשון התקבלה בחלקה, והם חויבו לשלם את הארנונה לתקופה שמיום 1.4.2009 ועד ליום 31.12.2009, בשיעורים המתאימים. סכום זה, בסך 16,427 שקל, היה אמור להיות משולם בתוך 60 יום. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.