ת"א 42601-02-19

תקציר

התובעים, בעלי בניין דירות, תבעו את הנתבעים, עירייה, על פינויים משטח פלישה של 245 מ"ר ושילמו דמי שימוש. התובעים נדרשו להציג ראיות לבעלותם ולהיקף הפלישה, דבר שעשו בהצלחה. בינתיים, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לסתור את טענות התובעים. מכאן, שבית המשפט הכיר בזכויות הבעלות והחזקה של התובעים כנגד הסגת הגבול של הנתבעים. העירייה טענה לאינטרס של הנאה ציבורית בשטח הפולש, אך השופט פסק נגדו משום שהשטח נעשה בו שימוש מסחרי והנתבעים לא הצליחו להוכיח שימוש של 30 שנה. עוד קבעה השופטת כי זכות הבעלות של התובעים קודמת לטענת הנתבעים, שכן השימוש שעשו האחרונים בשטח הפך את זכויות התובעים לחסרות משמעות. באשר לתקופת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי התובעים לא יכלו לדעת על הפלישה טרם קבלת דו"ח המודד, מה שהתחיל את שעון ההתיישנות. למרות זאת, נצטוו הנתבעים לפנות את השטח ולהחזירו לתובעים עד למועד שנקבע. השופט קבע כי העירייה ביצעה עבירות תכנון ובנייה והורה לה לשלם לתובעים דמי שימוש הולמים, שחושבו על בסיס השימוש בפועל בשטח, בסך כולל של 877,751 שקל. כמו כן חויבה העירייה בהוצאות המשפט של התובעים ובשכר טרחת עורך דין. בסיכומו של דבר, חויבו הנתבעים לפנות את הנכס הפולש, לשלם דמי שימוש, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, תוך הכרה בזכויות הבעלות והחזקה של התובעים.