עב"ל 26365-09-18

תקציר

המערער במקרה זה ערער לבית הדין הארצי לעבודה על החלטת בית הדין האזורי, אשר דחה את תביעתו להכרה במחלתו - קטרקט בעינו הימנית - כמחלת מקצוע. המערער עבד שנים רבות במעבדה החשופה למקורות קרינה וחום מייננים ובלתי מייננים. הערעור התייחס רק לתקופה השנייה והרביעית של עבודתו. המשיב, המוסד לביטוח לאומי, טען כי יש לדחות את הערעור משום שחשיפתו של המערער לקרינה במהלך שנות עבודתו הייתה נמוכה ביותר ביחס לגבולות המותרים ולכן לא יכלה לגרום למחלתו. עוד ציין המכון כי דוחות הביקורת הצביעו על חשיפה זניחה לקרינה, במיוחד בתקופה הרביעית לעבודתה של המערערת. המערער, לעומת זאת, טען כי על בית המשפט להתחשב בעדויותיהם של מספר מנהלים שיכולים לאשר את חשיפתו לרמות מזיקות של קרינה. בית הדין לעבודה בחר ללכת בעקבות התקדים שנקבע בפרשת מזרחי, הקובע כי כאשר מתעורר ספק בשאלות רפואיות, מוטב למנות מומחה רפואי שייעץ לבית המשפט. השופטים לא השתכנעו כי רמות הקרינה אליהן נחשף המערער במהלך שנות עבודתו לא יכלו לגרום למחלתו, מה גם שהתקנים שנקבעו בתקנות ובהנחיות הבטיחות אינם קובעים כי הם התנאים היחידים בהם מחלה נחשבת למקצוע. בית המשפט הלין גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער לא הוכיח די הצורך את חשיפתו לרמות מזיקות של חום או קרינה, מה גם שהמשיב לא הביא כל ראיה לסתור את טענות המערער או להצביע על סף כלשהו לחשיפה לחום. לפיכך, החליט בית הדין לעבודה לקבל את הערעור, לדחות את החלטת בית הדין האזורי ולהחזיר את התיק לבית הדין האזורי למינוי מומחה רפואי לבדיקת הקשר הסיבתי בין מחלתו של המערער לבין חשיפתו לקרינה בלתי מייננת ולחום בתקופת עבודתו הרביעית. המערער לא יחויב בשכר הטרחה שחויב בעבר על ידי בית המשפט המחוזי, אך מאחר שמדובר בשאלה עקרונית ותקדמית, לא ניתן צו להוצאות בערעור.