ע"ז 49956-08-18

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לשתי צוואות שהשאירה אישה שנפטרה, הידועות כצוואות מוקדמות וצוואות מאוחרות. המבקש במקרה דנן הוא בנו של המנוח ויורשו היחיד על פי הצוואה המאוחרת, ואילו המתנגד הוא בן זוגו של המנוח, הזכאי למחצית מדירת המנוח על פי הצוואה המוקדמת. המחלוקת העיקרית היא האם הייתה למנוחה היכולת הנפשית להבין את טיבן של צוואותיה בעת חתימתה, כנדרש בחוק. בית המשפט קובע כי המבקשת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת חוסר יכולתה הנפשית של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה המוקדמת. חוות הדעת של המומחה, יחד עם עדויות עורכי דינה של המנוחה שניסחו את הצוואה ונוכחותה של המבקשת בחתימה, מלמדים כי המנוחה הבינה את טיב מעשיה. יתר על כן, המבקש לא הצליח להוכיח השפעה בלתי הוגנת של המתנגד על המנוח או מעורבותו של המתנגד בעריכת הצוואה, שיש בה כדי לפסול את הצוואה המוקדמת. לפיכך, בית המשפט קובע כי הצוואה המוקדמת, מיום 18.8.2017, תקפה. באשר לצוואה המאוחרת, מיום 19.12.2017, מחוות דעת המומחה ומהרשומות הרפואיות עולה כי לא סביר שלמנוח הייתה היכולת הנפשית להבין את מהות הצוואה. בית המשפט מוצא את חוות דעתו של המומחה אמינה יותר מהתעודה הרפואית שהציג רופאו של המנוח, בשל קרבתו של הרופא עם המנוח ואי סדרים פרוצדורליים. מכיוון שהחוק מחייב את המנוח להיות בעל כשירות נפשית מלאה לערוך צוואה תקפה, הצוואה המאוחרת נחשבת חסרת תוקף. אשר על כן, בית המשפט מקבל את ההתנגדות לצוואה המאוחרת ומורה על ביצוע הצוואה המוקדמת, מיום 18.8.2017, כפי שביקש המתנגד. בנוסף, נדרש המבקש לכסות את הוצאות המתנגד בסך 30,000 ₪ בתוך 30 יום.