בג"צ 1971/07

תקציר

העותרים, מריה וולרי, ביקשו לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, בטענה כי מריה יהודייה מלידה וכי ואלרי, בנה, יהודי מכוח יהדותה של אמו. בית המשפט מצא כי העותרים לא הביאו ראיות מנהליות מספיקות להוכחת זהותה היהודית של מריה, ולפיכך גם טענתו של בנה נכשלה. תעודת הלידה ומסמך משרד מולדובה שהוגשו כראיה הוצאו בעקבות החלטה שיפוטית זרה, שהעותרים נמנעו מלהציג. ללא פסק דין יסודי זה, בית המשפט לא יכול היה להעריך כראוי את משקלן של הראיות. יתר על כן, טענתו של ולרי כי לא הגיש בקשה עצמאית לאזרחות עם הגעתו לישראל לא הייתה מספקת, והתנהלותו פעלה נגדו. לפיכך, קבע בית המשפט כי החלטת המשיבים לשלול אזרחות מכוח חוק השבות הייתה מוצדקת. עם זאת, בית המשפט הצביע על פגמים בהליך קבלת ההחלטות של המשיבים בנוגע לבקשת העותרים לאזרחות מטעמים הומניטריים. החלטת הוועדה הבין-משרדית דחתה את בקשתו של דמיטרו בעיקר בנימוק שהוא שהה בישראל שלא כדין, דבר שאינו מדויק. בנוסף, הוועדה לא נימקה כראוי את החלטתה ולא שקלה את מכלול הנסיבות. לפיכך הציע השופט מלצר לדחות את העתירה, בכפוף לדיון מחודש בבקשתו של דמיטרו לאזרחות הומניטרית על ידי הוועדה הבין-משרדית והגורם המוסמך במשרד הפנים בתוך 90 יום. מריה, שהשיגה אזרחות באמצעות נישואיה לאדם יהודי, תדחה גם היא את עתירתה. צו הביניים המגן על העותרים מפני גירוש יעמוד בתוקפו במהלך תקופה זו של 90 יום (או עד שיוחלט אחרת). השופטת א' ארבל והשופט א' רובינשטיין הסכימו עם פסק הדין.