ע"פ 244/57

תקציר

הכרעת הדין דנה בשני מקרים בהם היה מעורב נחום מרגולין, שעבד בשיכון ושיקום עבור משרד הביטחון. בשני המקרים קשר מרגולין קשר קשר עם פקיד בחברת שיכון לוותיקי מלחמה, יעקב טסלר, להונות חיילים משוחררים שרצו דירות מסוימות. טסלר ומרגולין אמרו לחיילים שהם צריכים לשלם דמי ויתור לאדם שאינו קיים כדי לקבל את הדירות. מרגולין, בתפקידו, הוציא מכתבי אישור לדיור, והוא וטסלר חילקו את הכסף מהחיילים. האישומים נגד מרגולין כללו שוחד, קשירת קשר לקבלת שוחד, השמדת מסמך בזדון, זיוף מסמך בכוונה להונות והפצת מסמך מזויף. הערכאה הנמוכה זיכתה את מרגולין מכל האישומים למעט השמדת מסמך ראייתי בזדון, בעוד מרגולין ערער על הרשעה זו והיועץ המשפטי לממשלה ערער על זיכויים משוחד וקשירת קשר. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מרגולין, ואישר את הרשעתו וגזר עליו שלושה חודשי מאסר בגין השמדת ראיות, שכן המסמך המדובר עשוי להידרש בהליכים משפטיים עתידיים. באשר לערעור שהגיש היועץ המשפטי לממשלה, הרשיע בית המשפט העליון את מרגולין בשוחד ובקשירת קשר לפי סעיפים 1(א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד) וסעיף 35 לפקודת חוק העונשין. מהראיות עולה כי מעשיו של מרגולין היו כרוכים בשיקול דעת ולא בחובה מיניסטריאלית, ולכן נופלים תחת העונש החמור יותר שבסעיף 1(א). עונשו של מרגולין הוחמר לשנת מאסר בפועל, הכוללת את שלושת חודשי המאסר שנגזרו עליו בעבר. פסק הדין הדגיש את חומרת העבירה של מרגולין, שניצל לרעה את האמון שניתן בו כעובד ציבור וניצל חיילים משוחררים פגיעים. בפסק הדין הוזכרו גם הנסיבות המקלות לטובתו של מרגולין, לרבות שירותו בעבר בכוחות הביטחון, מצבו המשפחתי וגזר הדין הקל שנגזר על שותפו טסלר.