ע"א 4452/00

תקציר

במקרה דנן דן בית המשפט העליון בערעור שעניינו תשלום ארנונה ואגרות שחבה המערערת לעיריית טירת כרמל. בתחילה ערערה המערערת על האישומים וטענה כי חלק מהם מיושן וכי חישובה ותחולתה הרטרואקטיבית של ארנונה אינם נכונים. בית המשפט קבע כי סוגיות אלה היו צריכות לעלות תחילה בפני ועדת הערר בארנונה. בית המשפט העליון חיזק את העיקרון לפיו החובה לשלם ארנונה מוטלת על בעל הנכס וכי על העירייה לברר את זהות הבעלים. עם זאת, במקרה זה, בשל חוסר בהירות ותקשורת מצד המערערת, העירייה לא הקפידה על זיהוי הבעלים הנוכחי. בית המשפט גם הכיר בכך שלאחר התיקונים משנת 1994, נישום יכול להעלות טענות בבית המשפט ברשות בית המשפט, במיוחד במקרים בעלי אופי משפטי או עקרוני ולא סוגיות עובדתיות או טכניות. בית המשפט העליון מצא כי מרבית טענות המערער היו עובדתיות והיו צריכות להיות מטופלות באופן מינהלי, למעט הערעור על חבות המס הרטרואקטיבית, אשר הצדיק דיון בבית משפט אזרחי. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין הוראה חוקית המאפשרת תיקון רטרואקטיבי של שומות ארנונה והדגיש את חשיבות הסופיות בהחלטות מנהליות. היא לא מצאה נסיבות יוצאות דופן המצדיקות שינוי רטרואקטיבי. בית המשפט קיבל חלקית את הערעור, ביטל את חיובי הארנונה לפני 2.2.91, בשל התיישנות, וביטל את החיובים הרטרואקטיביים בשנים 1991-1996. ערעורים אחרים הנוגעים לתעריפי ארנונה וחיובי אספקת מים נדחו. לא היה צו להוצאות בתיק.