דב"ע נד/241 - 0

תקציר

הערעור מתייחס לשתי תביעות נפרדות שהגיש המערער למוסד לביטוח לאומי (המכון) בשנת 1991 להכרה בפגיעות גב כתאונות עבודה. המכון דחה את שתי הטענות בהחלטות שנשלחו בדואר רשום לכתובתו של המערער. הואיל והמערער הגיש תביעה לבית המשפט האזורי כנגד דחיות אלה מחוץ לתקופה הסטטוטורית, השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם הטענות נמסרו למערער עצמו, כך שהתביעה הוגשה במועד. בית המשפט המחוזי מצא כי מכתבי הדחייה התקבלו אצל אשת המערער וכי המערער היה מודע וקיבל את הדחיות, גם אם לא ראה את המכתבים עצמם. בית המשפט ביסס את ממצאיו על התנהגותו של המערער ועל התרשמותם מעדויות העדים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המכון לא הסכים להאריך את המועד האחרון להגשת התביעה. המערער טען בפני בית המשפט העליון כי הייתה הסכמה של המכון לאפשר הגשה מאוחרת, כי מכתבי הדחייה המקוריים לא נמסרו לו בשל סכסוך עם אשתו, כי כללי מסירת מסמכי בית המשפט צריכים לחול במקרה זה, וכי כל ספק באשר למסירה צריך לפרש את התוצאה לטובת המבוטח. בית המשפט העליון קבע כי אין הסכמה להארכת המועד וכי ממצאי בית המשפט המחוזי בנוגע למסירת מכתבי הדחייה למערערת היו סבירים ולא ניתן לבטלם. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי התביעות התיישנו ויש לדחותן בשל הימנעותו של המערער מהגשתן בתוך התקופה הסטטוטורית. ההחלטה התקבלה ללא כל צו באשר לעלויות.