ה"פ 13008-11-18

תקציר

השופט פוסק לטובת המשיבים ודוחה את התביעה שהגישו המבקשים. המבקשים ביקשו להכריז על מחסנים וחניות כרכוש משותף, דבר שהמשיבים חלקו עליו. פסק הדין של השופט מתבסס על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, בהסכמי המכר צוין במפורש כי החניות והמחסנים אינם שייכים למבקשים והבניין לא יירשם כבית משותף, אלא יפעל תחת רישום שכירות. חיזוק נוסף לכך נוכח העובדה שהמבקשים רכשו בעבר מקומות חניה נוספים מהמשיבים, דבר המעיד על הודאתם כי החניות אינן בבעלות משותפת. שנית, השופטת משתמשת בעקרון ההשתק השיפוטי, ומציינת כי המבקשים העלו בעבר טענות סותרות בהליכים שונים, וטענו כי החניות היו בבעלות המשיבים. שלישית, גם בהסכם הפשרה בהמשך להליך הקודם נקבע כי המחסנים ומקומות החניה אינם חלק מהרכוש המשותף, ומשכך מנועים המבקשים מלטעון טענות נוגדות. זאת ועוד, המבקשים ויתרו על כל טענה נוספת הקשורה לנושא בהסכם הפשרה, והשתהותם בהעלאת התביעות הנוכחיות לאורך שנים רבות, יחד עם שינוי עמדתם של המשיבים במכירת החניונים לצד שלישי, פועלת אף הם לרעתם. השופט דוחה את התביעה לגופה, בקובעו כי הגדרת הרכוש המשותף נקבעת בהסכמי המכר, ולא רק בחוק המקרקעין, כפי שנטען על ידי המבקשים. מאחר שהחוק אינו מקנה זכויות קנייניות ברכוש משותף לבניינים שאינם רשומים כבתים משותפים, הסכמי המכר, המתווים באופן ברור את זכויותיהם וגבולותיהם של הרוכשים, מקבלים עדיפות. זאת ועוד, אופיו של הבניין כדירת נופש ולא כדירת מגורים, מחליש את טענת המבקשים בדבר מטרד הנגרם כתוצאה משימוש של מי שאינם דיירים בחניות. השופט מגיע למסקנה כי המבקשים אינם יכולים לתבוע זכויות בחניות ובמחסנים, ולכן התביעה לפסק דין הצהרתי להידחות. המבקשים נדרשים לשלם למשיבים 1 ו-2 שכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ₪, וסכום שווה למשיב 3.