ע"מ 306/06

תקציר

מדובר בסכסוך על ירושתו של גבר שנפטר מבלי להותיר אחריו צוואה, והשאלה המרכזית היא האם אשתו הידועה בציבור של האיש או שתי בנותיו מנישואים קודמים צריכות לרשת את עזבונו. האיש והמשיב היו במערכת יחסים של ידועים בציבור במשך כ-15 שנה וחתמו במהלך חייהם על חוזה המסדיר את ענייניהם הכספיים, לרבות ירושה. בחוזה נקבע כי שני הצדדים הסכימו שלא לרשת זה את זה על פי דין וכי הירושה יכולה להתבצע רק באמצעות צוואה. עם פטירת האיש הגיש המשיב בקשה לזכויות ירושה, בטענה שהוא ידוע בציבור של המנוח ולכן זכאי לרשת על פי צוואה סטטוטורית הקבועה בסעיף 55 לחוק הירושה. הבנות התנגדו לכך וטענו כי החוזה של אביהן עם המשיב צריך לגבור על הצוואה הסטטוטורית ולהפוך אותן ליורשות יחידות. דעת הרוב של השופטים שטמר, אבד ווילנר קיבלה את ערעורן של הבנות, בנימוק שהחוזה מהווה ביטול תקף של הצוואה הסטטוטורית. הם פירשו את סעיף 55 לחוק הירושה כמתווה מסלול ירושה "רצון" שניתן לבטלו באותו אופן כמו צוואה. מאחר שהחוזה נחתם על ידי שני הצדדים והיה עד לצוואתו של המשיב, ולא היה ספק לגבי אמיתות רצונו של המנוח, קבעו השופטים כי החוזה מהווה ביטול תקף של הצוואה הסטטוטורית. השופט כהן חלק על כך, וטען כי החוזה אינו יכול להיחשב כצוואה או ביטולה משום שאינו מקיים את הדרישות הפורמליות של צוואה. לדברי השופט כהן, מדובר בהסכם ממון גרידא שאין בו כדי לגבור על הוראות סעיף 55. לפיכך נקבע בפסק הדין כי המשיב אינו יורש את המנוח, ובנותיו הן היורשות היחידות של עזבונו בחלקים שווים. פסק הדין הכריע גם בתביעות קשורות אחרות, וקיבל את טענת המשיבה להכרה כידועה בציבור של המנוחה, אך דחה את בקשתה לזכויות ירושה. השופטים החליטו שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים בהתחשב בנסיבות.