בר"ע 49125-06-18

תקציר

במקרה הנדון, בית המשפט בחן את בקשת רשות הערעור תוך התייחסות אליה כאילו הוגש הערעור, תוך שהוא מוודא כי זכויות הצדדים אינן נפגעות. הערעור התקבל בחלקו: הוא התקבל ביחס למבקש אחד אך נדחה ביחס לאחר. לגבי המבקש שנגדו התקבל הערעור, התמקד בית הדין בשאלת סמכותו של בית הדין לעבודה. עיקרו של פסק הדין נעוץ בהבחנה בין תביעות הטעונות בחינה במסגרת סמכותו המהותית של בית הדין לעבודה לבין תביעות מחוצה לו. סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה מוגבלת בדרך כלל לנושאים הקשורים לעבודה, למעט עניינים המעוגנים בדיני הנזיקין. נמצא כי המבקש הנדון אינו נופל בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, שכן נטען כי הוא אחראי אישית לפעולות כמנהל חברה בהתבסס על קביעות שהועלו לאחר העסקתו. בית המשפט הדגיש כי תביעות אחריות אישית ותביעות להרמת מסך ההתאגדות דורשות הבחנה זהירה; האחרון חל על בעלי מניות בתנאים חריגים כפי שנקבע בחוק החברות. בית המשפט ציין כי המבקש יכול להגיש תביעות בבית משפט מוסמך. באשר למבקש האחר, בעל מניות, מצא בית המשפט כי התביעה להרמת מסך ההתאגדות מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה, שכן מדובר בהערכות עובדתיות ופרשניות הנוגעות להתנהלות בעלי המניות. יתר על כן, שאלות מעשיות כגון היחסים בין בעלי המניות נמצאו נחוצות לבחינה ראייתית, ולכן הפיטורים בשלב זה לא היו מוצדקים. לבסוף, למרות שהועלה עניין אי הגשת תביעת חוב, הוא נחשב כבלתי רלוונטי לקביעה השיפוטית ולכן אינו מצדיק את דחיית התביעה על הסף. בקשת רשות הערעור נדחתה בהקשר זה, ולא ניתן צו להוצאות.