נמ"ב 51398-01-23

תקציר

נראה כי גזר הדין המדובר קשור להסגרתו של אדם מישראל לארצות הברית, ולאחריה העברתו של האסיר חזרה לישראל לריצוי יתרת עונשו שם. עיקרי פסק הדין הם כדלקמן: - השופט קובע כי הדין הרלוונטי החל על מקרה זה הוא חוק המאסר, בפרט חלק ב', המסדיר העברת אסירים לישראל. חלק זה של החוק קובע כי בית המשפט אינו יכול לשמוע טענות כלשהן המערערות על כשירותו או תוקפו של פסק החוץ. - לדברי השופט, פסק הדין האמריקאי המרשיע את המשיב בעונש מאסר של 180 חודשים אינו נחשב ל"פסק חוץ" כהגדרתו בחוק. לפיכך, הוראות חלק ג'1, הנוגעות לאכיפת פסקי חוץ בישראל, אינן חלות במקרה זה. - השופט מכיר בקשיים המשמעותיים ובחוסר ההגינות הפוטנציאלי בהליכים ובגזרי הדין שהתנהלו בארצות הברית. עם זאת, מאחר שהמשיב הסכים להעברה ויתר על זכותו לערער על גזר הדין במסגרת הליך ההסגרה, השופט חש מחויב על פי החוק להורות על ביצוע פסק הדין כפי שהוא. - למרות הסתייגויות אישיות מחומרת העונש, השופט מגיע למסקנה כי החוק הישראלי אינו מאפשר תוצאה שונה ומורה למשיב לרצות את יתרת 360 חודשי המאסר שנגזרו עליו בישראל. ההחלטה מתקבלת בתנאי שלא ניתן לערער על גזר הדין ויש לבצעו עד ינואר 2050. פסק הדין מדגיש את תפקידו של החוק בניהול מקרים כאלה ואת המגבלות שהוא מטיל על יכולתו של בית המשפט להתערב, ומציע פרשנות מחמירה של המסגרת המשפטית סביב הסגרה והעברת אסירים.