ע"א 143/08

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט את טענות המערערת לרשלנות כלפי רופאי המשיב, אשר לחצו לכאורה על ההורים להסכים לניתוח קיסרי על ידי מסירת מידע רפואי לא מדויק. התיק התמקד בהפרה לכאורה של הסכמה מדעת, וטען כי הרופאים לא תיקשרו את הסיכונים המדויקים הכרוכים בהמשך ההריון לעומת ניתוח. ההורים נרתעו בתחילה מהתערבות במהלך הטבעי של ההריון, בתקווה ללידה טבעית. עם זאת, במשך יומיים באוקטובר 1995, הם שוכנעו לבחור בניתוח קיסרי לאחר שנודע להם על סיכוי שווה כביכול של 50% שהעובר יהיה בריא או יסבול ממומים חמורים. בית משפט קמא מצא כי אין קשר סיבתי עובדתי משכנע בין פרטי הרופאים לבין החלטת ההורה, שכן אף אחד מההורים לא העיד באופן מהימן כי היה בוחר אחרת עם נתונים נכונים. משכך, לא התקבלה הטענה כי רשלנות הובילה למצבו הקשה של המערער. בית המשפט הדגיש כי הנושא העיקרי לא היה בטיפול הרפואי עצמו אלא בדיוק המידע שנמסר, שהנחה את החלטת ההורים. פסק הדין הותיר את פעולות הרופאים כממלאות את חובתם המקצועית להציג את כל האפשרויות הרפואיות והתוצאות האפשריות, בהתחשב במצב הקריטי, והותיר את ההחלטה האתית והקשה בידי ההורים. השופטים הכירו במורכבותן של תביעות הולדה פסולה, וציינו כי תהליך קבלת ההחלטות מערב גורמים שונים מעבר לייעוץ רפואי טהור, לרבות שיקולים מוסריים ותרבותיים. יתר על כן, הם לא מצאו עילה לערעורו הנגדי של המשיב בעניין הוצאות המשפט, והמליצו כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות. פסק הדין ניתן בהסכמת כל השופטים היושבים בדין, והגיע למסקנה כי הסכמתם מדעת של ההורים שוללת טענות נוספות לרשלנות בנסיבות שהוצגו.