ת"א 41585-06-19

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בין מתווך דירות לנתבע בנוגע להסכם בעל פה לכאורה לשירותי תיווך. המתווך טען כי היה הגורם היעיל בקידום מכירת דירת הנתבע וביקש לקבל את דמי התיווך המוסכמים. עם זאת, הנתבעת סירבה לשלם, בטענה כי לא נעשה הסכם כזה, וכי היא סירבה בעקביות לחתום על חוזה תיווך בכתב. בית המשפט בחן ביסודיות את חומר הראיות, לרבות שיחות מוקלטות בין הצדדים. נמצא כי המתווכת אמנם מילאה תפקיד פעיל בשלבים הראשונים של המכירה, אך מעורבותה פחתה ככל שהתקדם המשא ומתן. סירובו של הנתבע לחתום על חוזה בכתב, יחד עם הגשה חלקית של שיחות מוקלטות, מטילים ספק בקיומו של הסכם ברור בעל פה. השופט הדגיש את היבטי הגנת הצרכן של חוק מתווכי מקרקעין, המחייב חוזים כתובים עבור שירותי תיווך. הם הדגישו כי כוונת החוק היא למנוע אי הבנות והתדיינויות על ידי חובת בהירות ושקיפות ביחסים חוזיים. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת הנתבעת, וקבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לטענותיה. התובע חויב לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪, שישולמו לנתבע. החלטה זו מהווה תזכורת לחשיבותם של חוזים כתובים בעסקאות תיווך במקרקעין ולמבחנים המחמירים המופעלים כאשר מבקשים לתת תוקף להסכמים בעל פה.