ע"פ 1948/20

תקציר

בפסק דין זה עמד בית המשפט בפני שתי שאלות מרכזיות: האם פעל המערער באדישות או בקלות דעת, והאם העונש שהוטל היה חמור מדי. לאחר בדיקה, שתי השאלות נענו בשלילה, מה שהוביל להצעה לדחות את הערעור. המקרה בחן את ההבדל בין יסוד נפשי של אדישות, הדומה לזלזול פזיז בחיים, לבין יסוד של קלות דעת, הכרוך בסיכון חסר מחשבה. בית המשפט הסכים עם בית המשפט המחוזי כי ירי מטווח קצר ללא אמצעי מניעה אינו יכול להיחשב קל דעת. המערער ירה יריות מרובות במצב בו לא נשקפה סכנה מיידית, דבר המעיד על אדישות, ולא על רשלנות גרידא. המערער היה מודע לתוצאות הקטלניות האפשריות של מעשיו. באשר לגזר הדין ציינה ערכאת הערעור את חוסר רצונה לשנות את גזר הדין אלא אם הוא חורג באופן משמעותי מהנורמות. כאן, החלטת בית המשפט המחוזי נחשבה תקפה ומנומקת, בהתחשב בנסיבות העניין, לרבות היעדר כוונה לרצוח, הבעת חרטה ועברו הנקי של המערער. עם זאת, נוכח חומרת המעשים והצורך לשמור על קדושת חיי אדם – ערך בעל חשיבות עליונה – גזר הדין נמצא ראוי. בית המשפט הדגיש את החובה להגן על שלום הציבור ולהבטיח שהענישה תשמש גורם מרתיע. לפיכך, הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין נדחה, תוך שהוא מדגיש את חשיבותם של עונשים חמורים על מעשים המסכנים חיים. פסק הדין היה מוסכם על כל השופטים המעורבים.