עת"מ 11978-06-21

תקציר

פסק הדין דן בטענת השיהוי בהגשת העתירה, ופותח בדחייתה, תוך קביעה כי הוגשה בתוך פרק הזמן המקובל, וכי הנזק הנטען על ידי המשיב עקב השיהוי אינו נגרם על ידי העותרים. הסוגיה המרכזית שנדונה בפסק הדין היא השאלה הקניינית, בדבר הבעלות על הקרקע שעליה אמורה להתבצע הבנייה המבוקשת. בפסק הדין צוין כי המשיבים אינם בעלי הקרקע, ולכן, על פי תקנות התכנון והבניה, הם אינם יכולים להגיש בקשה להיתר בניה. פסק הדין מפרט את טענות המשיבים בעניין זה, לרבות טענותיהם בדבר נוהג קבוע של הוועדה המקומית לאשר בקשות להיתרי בנייה הכוללים שימוש בחניות ציבוריות, ומפנה למספר מקרים כאלה. עם זאת, פסק הדין דוחה טענות אלה ומדגיש כי רק בעל הקרקע או מי שקיבל את הסכמת הבעלים יכול להגיש בקשה להיתר, וכי פעולה מנהלית אינה יכולה לסתור את החוק. אשר לפרשנות התכניות הרלוונטיות, פסק הדין מסכים עם הוועדה המקומית כי לוועדת הערר לא הייתה סמכות לאשר את בקשות המשיבים. היא מדגישה כי התוכניות חסרות את הפרטים הנדרשים לגבי שטחי הבנייה, הקווים והקומות, וכי לא ניתן לאשר היתר בנסיבות כאלה. פסק הדין דן גם בבקשת המשיבים להקים רחבת כיבוי אש ושביל להולכי רגל בשטח הציבורי הפתוח, ופוסק לטובת הוועדה המקומית וקובע כי התכנית אינה מתירה שימוש בשטח לצרכים פרטיים. עם זאת, היא מקבלת את החלטת ועדת הערר להתיר שביל להולכי רגל, מציינת כי מגרש 8ב' אינו נגיש אחרת, ומפרשת את לשון התכנית כמתירה שימוש זה. לסיכום, פסק הדין מבטל את החלטת ועדת הערר, מקבל את העתירה - למעט שביל הגישה להולכי רגל, ומורה למשיבים לשאת בהוצאות העותר.