תנ"ג 57150-10-13

תקציר

השופט קובע כי דינה של הבקשה לאישור תביעה נגזרת מטעם חברה נגד אחד מנושאי המשרה בה, המשיב, להידחות. ראשית, השופט דוחה את טענת המשיב כי קיומה של תניית בוררות יש בה כדי לעכב את ההליך. השופט מפרש את הסעיפים הסותרים בהסכם – המחייבים הסכמה הדדית או בוררות ליישוב סכסוכים, ובמקביל מעניקים סמכות שיפוט בלעדית לבית המשפט – כך שעל בית המשפט לשמור על סמכות השיפוט בסכסוך הנוכחי. השופטת דוחה גם את טענת המשיב כי יש לדחות את ההליך מחמת כפילות, וקובעת כי התיק הקודם, שיזם מר כהן, שונה מבקשה זו שהוגשה על ידי תובע אחר, על בסיס נימוקים שונים, ומבקש סעד שונה. באשר לבקשת המבקש לאישור תביעה נגזרת, השופט בוחן את התנאים הקבועים בחוק וקובע כי חלקם מתקיימים: התביעה היא אכן "תביעה נגזרת", והמבקש פטור מתנאי מוקדם של משלוח דרישה בכתב לחברה משום שמניות החברה מוחזקות שווה בשווה על ידי המבקש והמשיב. עם זאת, השופט מוצא כי תנאים אחרים אינם מתקיימים. המבקשת לא הוכיחה די הצורך עילת תביעה לכאורה של החברה כנגד המשיב, כנדרש. השופט מגיע למסקנה כי הראיות שהוצגו – חשבונית מס, שני אישורי קבלת פירות ומכתב מעורך דינו לשעבר של המשיב – אינן מספיקות כדי להוכיח הסכם שיווק בלעדי בין החברה לעמותה. זאת ועוד, ההחלטה שהתקבלה בישיבת הדירקטוריון אינה מבססת הפרת חובות האמונים או הזהירות של המשיב, וספק אם המבקש פעל בתום לב, נוכח סמיכות הזמן בין האסיפה לבין הבקשה. בנוסף, השופט לא השתכנע מטענת המבקש כי הצבעת המשיב בישיבת הדירקטוריון מהווה עילת תביעה נגזרת. גם הנזק הנטען של כ-1.5 מיליון שקל אינו משכנע, שכן הוא מבוסס על הצעת מחיר ולא על הסכם כתוב או מחירים בפועל, ואי הוודאות לגבי התשואות העתידיות הופכת אותו לאומדן לא אמין. ככלל, המבקשת לא עמדה בנטל להראות פגיעה בזכויות החברה, ומשכך, הבקשה לאישור תביעה נגזרת נדחית. המבקש נושא בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 10,000 ₪.