סע"ש 11477-03-17

תקציר

התובע, עובד הנתבעת, תבע הטבות תעסוקה שונות, לרבות הפרשי שכר, תוספת לפיצויי פיטורים, פיצויים בגין עוגמת נפש ותביעות נוספות הקשורות לפיטוריו ולזכויותיו הפנסיוניות. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו בהתאם לשכר המוסכם הנקוב בהסכם 2010 ולא צבר את ימי המחלה שלו כראוי. בנוסף, טען כי פיטוריו היו שלא כדין וגרמו לו לעוגמת נפש, שכן הם התרחשו במהלך חופשת המחלה שלו ובסמוך לגיל פרישתו. בית הדין בחן היבטים שונים של התיק, לרבות פרשנות ההסכם משנת 2010, הרחבת טענות התובע מעבר לכתבי הטענות הראשוניים, ונסיבות פיטוריו של התובע. השופטים קבעו כי הנתבעת פירשה נכון את ההסכם משנת 2010 ולא שללה מהתובע את שכרו המגיע לו. עוד נקבע כי טענות התובע בדבר ימי מחלה ופיטורים במהלך מחלתו אינן מבוססות, שכן החוק וההסכם הגבילו את צבירת ימי המחלה ל-90 יום. כמו כן, בית הדין מצא כי הנתבעת לא פעלה שלא כדין או בחוסר תום לב בנוגע לפיטורי התובע. עם זאת, הם מתחו ביקורת על התנהלות הנתבעת במהלך הליך הפיטורים, ובפרט על חוסר הבהירות וחוסר הוודאות שנגרמו לתובע. השופטים פסקו לתובע 58,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש והורו לנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר ותוספות פיצויי פיטורים בסך 48,603 ₪. יתר טענות התובע נדחו. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאותיו המשפטיות.