תמ"ש 84740/97

תקציר

פסק הדין מכיר בזכותו של התובע לחלק מהחזקה במקרקעין כפי שמורה דיני השיתוף בין זוגות נשואים. המקרקעין המדוברים, גוש 6598 חלקה 272, היו בבעלות הורי התובע. עם מותם, עזבונם עבר בירושה שווה בשווה לשלושת ילדיהם. על פי פסק הדין, האם לא תבעה זכויות כלשהן בקרקע במהלך חייה, וכך גם בנה במהלך חיי אביו. התביעה הוגשה מאוחר מדי, לאחר ששני ההורים נפטרו, על ידי אלמנתו של הבן (התובעת), בבקשה להצהיר כי מחצית הזכויות במקרקעין שייכות לאמה המנוחה, ולפיכך היא זכאית לחלק מהירושה שכן בעלה הוא אחד מיורשי האם המנוחה. השופט קבע כי דיני השיתוף חלים במקרה זה, כלומר לאם היו זכויות במחצית הקרקע, שכן ההורים חיו יחד בשלום במשך 42 שנים, והאם תרמה למשק הבית ולגידול הילדים בעוד האב פרנס את המשפחה. פסק הדין חידש החלטה קודמת בעניין אניטה נ' טווינקו, שקבע כי זכותו של בן הזוג במקרקעין לא רשומים היא זכות קניינית בהון, וכי זכות זו היא מיידית, ואינה נדחית עד תום הנישואין. לפיכך דחתה השופטת את הטענה כי זכות התביעה פקעה. עם זאת, השופט קבע כי האם ויתרה על זכויותיה בחלק מהמקרקעין במהלך חייה. מהראיות עולה כי ההורים חילקו את הקרקע ונתנו מחצית לנאשם, נכדם, לבניית בית. מעשיה של האם חסמו אפוא את הטענה כי דין השיתוף צריך לחול על אותו חלק במקרקעין. יתר על כן, הנתבע הסתמך על חלוקה זו, השקיע כספים רבים בבניית ביתו, ובכך שינה את מצבו לרעה. כתוצאה מכך, דחתה השופטת את התביעה בנוגע לחלק הקרקע עליו נבנה בית הנתבעת, אך קבעה כי התובעת זכאית ל-1/12 מהקרקע עליה עמד בית ההורים. עוד נקבע בפסק הדין כי זכויותיו של הנתבע (הנכד) לא נקבעו והן יתבררו בתביעה נפרדת. השופט הורה לפצל את הקרקע לשתי יחידות משנה או שמודד ושמאי מקרקעין יוכלו לקבוע דרך אחרת לביצוע פסק הדין. לבסוף, פסק השופט את הוצאות התובע כקבוע בחוק והסיר כל צו איסור פרסום על פסק הדין.