ת"א 20/96

תקציר

התובעים, חברה ושני מנכ"לים, תבעו מבנק פיצויים בסך 25 מיליון שקל, בטענה שהבנק לא סיפק להם הלוואה להנפקה ראשונה לציבור (IPO). ההלוואה נועדה לפרוע את חוב הבעלים לחברה, תנאי מוקדם להנפקה. הבנק אישר את ההלוואה, אך רק אם ההנפקה תצא לפועל כמתוכנן. לאחר שההנפקה נדחתה בשל שינויים במדיניות רשות ניירות ערך, ביטל הבנק את ההלוואה. התובעים טענו כי הבנק הפר את הסכמי ההלוואה וצמצם שלא כדין את מסגרות האשראי שלהם, מה שאילץ אותם ללוות מהשוק האפור בריביות גבוהות יותר, דבר שפגע בשווי החברה שלהם. השופט פסק לטובת הבנק ולא מצא הפרה של הסכמי ההלוואה. התנאי להלוואה היה ברור: היא תינתן בסמוך למועד ההנפקה, ואם ההנפקה לא תתקיים, ההלוואה תבוטל. השופט קיבל את טענת הבנק כי ההעברה הידנית של כספי ההלוואה ביום 24.2.94 הייתה צעד זמני, ועם היוודע דבר דחיית ההנפקה פעל הבנק באופן מיידי לביטול ההעברה. כמו כן, הבנק לא צמצם שלא כדין את מסגרות האשראי של התובעים, שכן המתווה המאושר היה קיים כבר חודשיים. טענת התובעים נעדרה כל בסיס וראיות, מה שהוביל לדחיית תביעתם. התובעים חויבו לשלם לבנק שכר טרחה בסך 200,000 ₪ והוצאות נוספות. השופטת הדגישה כי פעולות הבנק היו מוצדקות, וטענות התובעים לא נתמכו בראיות, ובחרו במקום זאת להסתמך על רישומי בנק פנימיים שאינם מחייבים מבחינה משפטית.