רע"א 4741/20

תקציר

בפסק הדין מיום 30.9.2020 התייחס בית המשפט לבקשה לעיון חוזר בעניין זימונו של ד"ר קאופמן כעד. מוקד מיוחד של פסק הדין היה החלת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ושיקול דעתו של בית המשפט לפי סעיף 1(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, המאפשר סירוב להוציא זימון לעד רק בנסיבות חריגות. התיק עסק בשאלה האם ניתן לזמן את ד"ר קאופמן – מומחה רפואי – כעד "רגיל" ולא כמומחה על ידי המבקשת, שלא התכוונה למנף את חוות דעתו השגויה אך ביקשה לחקור אותו על עובדות שבידיעתו כדי לתמוך בעמדתה ביחס לאבחנה רפואית של קטין. בית המשפט הדגיש כי הפסיקה תומכת בדרך כלל בזימון עדים כאשר עדותם יכולה להיות רלוונטית ומועילה, למרות כל מחלוקת אפשרית על התועלת האולטימטיבית. החלטה זו הייתה מקבילה לפסקי דין קודמים כגון אלה בעניין "שירותי בריאות כללית נ' נאצר" ואחרים, שטענו להתערבות מינימלית של בית המשפט בהליך הזימון, אלא אם כן העדות הייתה מיותרת בעליל. יתר על כן, בית המשפט הבחין בין עדות "רגילה" לבין עדות מומחה, והכיר בכך שהבחנה זו מורכבת לעיתים. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי ניתן לזמן את ד"ר קאופמן בתנאי שעדותו תוגבל לעובדות שידע אישית ולא תחול על חוות דעת מומחים, ובכך התאפשר הערעור. ההחלטה לא התייחסה לסוגיות החיסיון, אלא השאירה אותן לבירור עתידי אפשרי על ידי בית המשפט המחוזי במהלך חקירתו של ד"ר קאופמן. הערעור התקבל ללא צו להוצאות.