עת"מ 56142-11-18

תקציר

בית המשפט מצא כי יש לדחות את העתירה המערערת על החלטת ועדת הערר בעניין היתר בנייה. החלטת ועדת הערר, שצמצמה את מספר יחידות הדיור שניתן לבנות על אדמת העותר, הייתה חוקית, מקצועית וסבירה. הוועדה שקלה את התוכניות והמדיניות הרלוונטיות, לרבות תכנית מתאר כוללנית, והפעילה את שיקול דעתה כראוי. העותרים טענו כי תכניות מפורטות קיימות מאפשרות מספר בלתי מוגבל של יחידות דיור בשטחם, אך בית המשפט מצא פרשנות זו כשגויה. תכנית המתאר הכוללנית, יחד עם תכנית המתאר הארצית, הנחתו את החלטת הוועדה, והיא שקלה כראוי את אופיו הכפרי למחצה של האזור, את התשתיות ואת השפעת הבנייה המוצעת על היישוב. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט את היקף התערבותו המצומצם בהחלטות תכנוניות, שאמור להתרחש רק במקרים של אי-חוקיות, חוסר תום לב או סטייה משמעותית מהסבירות. החלטת ועדת הערר נמצאה בגדר סמכותה וסבירה, ובקשת העותר למספר גבוה יותר של יחידות דיור לא תאמה את מדיניות התכנון. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה בדבר מקומות חניה, ואישר כי הסדרי הגישה מצויים בשיקול דעתן של רשויות התכנון. לבסוף, חויב העותר בכיסוי הוצאותיהם של שני משיבים, בסך כולל של 15,000 ₪.