ע"א 566/70

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה לגמול שעות נוספות של סוהרים שעבדו במתקן שאיבת נפט. השאלה הראשונה שעמדה להכרעה הייתה האם המערערים עבדו שעות נוספות. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט ויתקון ואליה הצטרף השופט מני, קבעה כי המערערים לא עבדו שעות נוספות. טענתם נסמכה במידה רבה על פסק דין קודם ברע"א 392/69 נימ"ץ נ' אחים משולם, שקבע כי חובת נוכחות גרידא במקום העבודה אינה שקולה לשעות העבודה. עובדות המקרה שלפנינו נבדלו מהמצב בנימץ, שכן למערערים הנוכחיים היה מספר קבוע של שעות עבודה למשמרת. דעת המיעוט, שניתנה על ידי השופט י' כהן, קבעה כי המערערים עבדו שעות נוספות. השופט י' כהן הדגיש כי נוכחותם של המערערים, גם בעת השינה, תרמה לביטחון ואישרה את תכלית השמירה. השאלה השנייה נגעה לשאלה האם המערערים ויתרו על זכותם לגמול שעות נוספות. בית המשפט קבע פה אחד כי המערערים אכן ויתרו על זכות זו. השופטים הסכימו כי קבלתם המתמשכת של המערערים את תשלומי השכר, שכללו תוספות כביכול לשעות נוספות, מהווה ויתור בדיעבד. ויתור זה נבע מהתנהלות המערערים, שכן הם לא מחו על התשלומים למרות שידעו לכאורה כי הם זכאים לפיצוי נוסף. בית המשפט הדגיש כי המשיבה הסתמכה לרעה על התנהלות זו בכך ששינתה את הסדרי עבודתה, ולפיכך נמנע מהמערערים לדרוש תשלומים נוספים בהמשך. השופט י' כהן הוסיף והעיר כי ערעורו הנגדי של המשיב, שביקש לתרץ תשלום לתקופה סבירה לאחר דרישת המערערים לגמול שעות נוספות, אינו מוצדק. חובת התשלום של המשיב קמה לאחר שהמערערים עמדו על זכויותיהם, והזמן שנדרש לשינוי הסדרי העבודה לא היה באחריות המערערים. בסופו של דבר נדחה הערעור, והערעור שכנגד התקבל באופן חלקי. התיק הוחזר לבית משפט השלום כדי לקבוע תשלומים עבור עבודה בשבתות ובחגים בתקופה מסוימת. כן חויבו המערערים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין הן עבור בית המשפט המחוזי והן עבור הערכאות הנוכחיות.