ת"א 33978-09-20

תקציר

פסק דין זה מתייחס לשני תיקים מאוחדים של תביעות לשון הרע שהגיש שמעון בן חמו נגד אדית הרוש ודליה בר תקווה. במקרה הראשון, בן חמו תבע את הרוש בגין לשון הרע לאחר שפרסמה מספר פוסטים אודותיו ברשת, בהם טענה כי הונה אותה והתחזה לה. הרוש טענה מנגד, וטענה כי בן חמו השמיץ אותה בראיון טלוויזיוני. התביעה השנייה הוגשה על ידי בר תקווה, שטענה גם היא כי הונתה על ידי בן חמו ותבעה פיצוי בגין אמירות מכפישות שאמר עליה. פסק הדין בוחן כל פרסום בנפרד אך גם בוחן את מכלולו. פרסומיו של הרוש כינו את בן חמו "נבל", "פדופיל", "רב מתחזה" ו"דוקטור לכלכלה". היא גם ייחסה לו עבירות פליליות, בהן "אונס" ו"אלימות", וטענה כי ישב בכלא. בינתיים, פרסומיו של בן חמו על הרוש ובר תקווה האשימו אותם בגניבה, סחיטה והעלאת טענות שווא על עסקיהם. בית המשפט מצא כי דבריה של הרוש ייחסו לבן חמו מעשים פליליים, אך היא לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענות אלה. האמירות אמנם לא היו חילול הקודש, אך הן מהוות לשון הרע שכן הן חסרות אמת ואינן מוגנות כהבעת דעה או אינטרס לגיטימי. כמו כן, דבריו המכפישים של בן חמו על הרוש ובר תקווה לא היו מוצדקים. הפיצוי נקבע על 8,000 שקל כל אחד בגין תביעתו של בן חמו נגד הרוש והתביעה שכנגד של הרוש, ואילו בר תקווה תקבל 8,000 שקל בתוספת 3,000 שקל הוצאות משפט מבן חמו. מאחר שהתביעות היו חופפות, לא ניתנו הוראות נוספות להוצאות, וכל צד היה אמור לשאת בהוצאותיו. לסיכום, פסק הדין משקף את חומרת ייחוס העבירות הפליליות ואת הנטל הראייתי הגבוה הנדרש להוכחתן. בית המשפט הדגיש כי אין להקל ראש בתביעות לשון הרע, ועל הצדדים להיזהר בהעלאת האשמות מסוג זה, במיוחד ברשתות החברתיות.