ת"א 66800-02-20

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעה אזרחית הנוגעת לזכויות במקרקעין. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בנימוק שחלה עליה התיישנות וכי התובעים התרשלו בניהול התביעה. השופטת פתחה וקבעה כי טענת ההתיישנות אינה נתמכת בראיות כלשהן ומחייבת בירור עובדתי, ולכן לא ניתן לדחות אותה בשלב זה. השופט דחה גם את טענת הנתבע כי תקופת ההתיישנות של התביעה היא שבע שנים, ובמקום זאת קבע השופט כי תקופת ההתיישנות בתביעות מקרקעין, שהיא חמש עשרה או עשרים וחמש שנים תלוי אם המקרקעין רשומים, חלה במקרה זה. התובעים טענו כי הייתה להם זכות שוויונית בנכס, אשר יצרה יחסי נאמנות עם המוכר, וכל עוד המוכר לא הכחיש במפורש קשר זה, לא החלה תקופת ההתיישנות. הנתבע, לעומת זאת, טען כי לא התקיים קשר כזה משום שהמנוח לא שילם את מלוא התמורה בגין הנכס. השופט קבע כי מחלוקת עובדתית זו אינה ניתנת להכרעה בשלב זה ויש לבררה במהלך ההליך העיקרי. באשר לטענת השיהוי, קבעה השופטת כי היא דורשת רמה גבוהה של הוכחות מהנאשם ויש צורך בחקירה עובדתית. הנתבע טען כי נגרם לו נזק ראייתי עקב מותו של המוכר, אך התובעים טענו כי פעלו לאורך השנים לרישום זכויותיהם. השופט קבע כי יש לברר גם את טענת השיהוי של הנתבע במהלך ההליך העיקרי. כך גם לגבי טענת חוסר תום הלב, שהתובעים לא פירטו אותה דיים, אך הנתבע יכול היה להתייחס אליה בכתב הגנתו. מאחר שהבקשה לא התקבלה ולא נדחתה לגופה, קבע השופט כי על כל צד לשאת בהוצאותיו.