ב"ל 57892-06-23

תקציר

בית המשפט קבע כי התובעת, עובדת זרה מרומניה שעבדה בישראל כאחות, אינה זכאית לקצבת אזרח ותיק. חוק הביטוח הלאומי קובע כי רק תושבי ישראל זכאים לקצבה זו, והחוק מחריג במפורש עובדים זרים כמו התובע מהגדרת "תושב ישראל". בית המשפט הסביר כי ההבחנה הקבועה בחוק על בסיס סוג האשרה אינה מפלה והיא מוצדקת בשל חובתה של המדינה לשים בראש סדר העדיפויות את הצרכים הסוציאליים של תושבי ישראל. האמנה הבינלאומית לביטוח לאומי, החלה על התובע, מתייחסת במפורש לחוק הביטוח הלאומי ואינה קובעת זכות עצמאית לקצבה. מטרת האמנה היא לאפשר מימוש זכויות באמצעות שילוב תקופות ביטוח במדינות שונות, אך היא אינה גוברת על דרישות החוק. טענת התובעת כי עליה לקבל את הקצבה על בסיס שוויון עם אזרחים רומנים אחרים המקבלים אותה נדחתה. בית המשפט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין פסק דין קודם לטובת עובדי סיעוד רומנים אחרים, שכן פסק דין זה התבסס על עקרון ההסתמכות על התנהלותו השגויה של המוסד לביטוח לאומי בשינוי רטרואקטיבי של מדיניותו. במקרה הנוכחי, התובעת לא יכלה לטעון להסתמכות משום שהחוזר משנת 2019 המבהיר את אי הזכאות לפנסיה הוצא לפני שהגיעה לגיל פרישה והגישה את תביעתה. בנוסף, התובעת אישרה כי היא זכאית לפנסיה מרומניה. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה, תוך שהוא מדגיש כי זכאותה של התובעת לקצבת אזרח ותיק מנוגדת בעליל לחוק הביטוח הלאומי.