עמ"ש 33509-11-09

תקציר

פסק הדין הוא ביחס לערעור אזרחי שעניינו התיישנות על תביעה כספית הנובעת ממחלוקת על קיום צוואה. המשיבים (התובעים) טענו כי לא היו מודעים לזכויותיהם על פי הצוואה עד שנת 1999, ולכן אין לייתר את התביעה. עם זאת, המערערת (הנתבעת) טענה כי התביעה התיישנה בשנת 2002, למעלה משנתיים לפני שהמשיבים הגישו את תביעתם. הנושא המרכזי הוא הקביעה מתי נולדה עילת התביעה, המסמנת את תחילתה של תקופת ההתיישנות. בית משפט קמא הסכים עם המשיבים כי מועד ידיעת זכויותיהם על פי הצוואה הוא המועד הרלוונטי. אולם שופטי הערעור קבעו כי בית המשפט קמא טעה ביישום החוק והיה עליו לבסס את החלטתו על חוק ההתיישנות. על פי חוק זה, עילת התביעה קמה או בעת מכירת הדירה (1993) או, לכל המאוחר, כאשר חמש השנים שלאחר מותו של המצווה הסתיימו (מרץ 1995). מאחר שהמשיבים הגישו את תביעתם למעלה משנתיים וחצי לאחר מועד זה, היא חורגת מתקופת ההתיישנות, והיה על בית משפט קמא לקבל את טענת המערער. קיימת גם הוראה בחוק ההתיישנות למקרים בהם התובע מגלה את עילת התביעה באיחור, אך השופטים קבעו כי המשיבים לא עמדו בתנאים להוראה זו. לטענתם, נודע להם על הצוואה רק בשנת 1999, אך השופטים מצאו כי ידיעה זו לבדה אינה מספיקה כדי לדחות את הגנת ההתיישנות. כמו כן היה על המשיבים להוכיח כי לא יכלו לדעת קודם לכן, אפילו בזהירות סבירה, ואת זה הם לא עשו. השופטים מתחו ביקורת על בית משפט קמא שלא בחן היבט זה וציינו כי המשיבים לא מילאו את המינימום הנדרש להוכחת טענתם בדבר גילוי מאוחר. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, והמשיבים נדרשים לשאת בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דינו בסך 17,400 ₪, בהפרשי הצמדה וריבית. ההחלטה התקבלה על ידי השופט שוחט, בהסכמת השופטים ענבר ושבח.