ת"א 19227-02-17

תקציר

לתובע ולנתבע אמיל היה עסק משותף ואף רכשו לכאורה במשותף חלק מהקרקעות. הקרקעות שנרכשו נרשמו על שם אביו של אמיל, חוסיין, ואמו של התובע, סלווה, כנאמנים או כבעלים ישירים. התובע טען כי הייתה הסכמה בעל פה שהקרקעות יחולקו שווה בשווה בינו לבין אמיל, אך אמיל הכחיש זאת. התובע דרש להעביר לו את חלקו החוקי במקרקעין. עם זאת, השופט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענותיו. השופט ציין כי התובע לא זימן שני עדים חשובים, סלוא וחוסיין, להעיד, מה שהעלה חשד לגבי טענות התובע. מנגד, גם הנתבעים לא זימנו את חוסיין להעיד, אך השופט נתן משקל רב יותר לעדותו של אמיל ועדים נוספים שהביא התובע. עוד ציין השופט כי רישום המקרקעין על שמם של חוסיין וסלווא בלשכת רישום המקרקעין היווה ראיה חזקה, שהתובע לא הצליח להתגבר עליה. בנוסף, השופט מצא כי גרסתו של התובע על רכישת הקרקע ורישומה חסרה עקביות ופרטים מהותיים, בעוד גרסתו של אמיל הייתה משכנעת יותר. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא הוכיח את זכותו בקרקע העודפת ולכן דחה את התביעה. כמו כן חויב התובע בהוצאות המשפט של הנתבעים.