ע"א 2046/06

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב טענת בעלות שנויה במחלוקת במקרקעין ומערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים משנת 2006, שאישר את בעלותם של ששון ורצון השקעות בע"מ על בסיס הוראת תקנת שוק בחוק המקרקעין. המערערים, יורשיו של חמיסה, טענו כי כתב הסתלקות ששימש להצדקת העברת הבעלות מהם לששון זויף. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל תחילה את טענת המערערים לזיוף, אך עדיין צידד בששון, והדגיש כי ששון פעל בתום לב וביסס את רכישתו על רישומי המרשם. המערערים טענו אז כי נטל ההוכחה לא היה צריך להיות מוטל עליהם אלא על ששון להוכיח תום לב. ערכאת הערעור מצאה כי ששון לא הוכיח כראוי כי המקרקעין הוסדרו ולא הבטיח את תום לבו, כנדרש בסעיף 10 לחוק המקרקעין, במיוחד נוכח הנסיבות המחשידות סביב רישום המקרקעין והעדות שחשפה את הזיוף. יתר על כן, בית המשפט דחה את הסתמכותו של ששון על הסכם משנת 1965, שטען לבעלות מלאה באמצעות עבדאללה, בעלה של חמיסה. מסמך זה נקבע כבלתי קביל, ואינו עומד בקריטריונים המשפטיים של "תעודה ישנה". כהחלטה, קיבל בית המשפט לערעורים את הערעור, תוך ביטול ממצאים קודמים, והורה על רישום מחדש של שלושה רבעים מהמקרקעין על שם המערערים בהתאם לצו הירושה המקורי. ששון שמר על הבעלות רק על הרובע שהושג באופן חוקי מעבדאללה. בית המשפט גם ציפה ששון להסדר שכר טרחת עורך דין, ובכך חיזק את ניצחונם של המערערים במאבק משפטי ממושך זה.