תמ"ש 22676-08-17

תקציר

התיק עוסק בסכסוך על בעלות על דירה בצפת בין אישה ליורשי בעלה המנוח. האישה טענה כי הדירה, שנרכשה על ידי בעלה לפני נישואיהם, צריכה להיחשב כרכוש משותף ולכן היא זכאית למחצית מהבעלות בה. השופט דחה את טענת האישה, וקבע כי הדירה נרכשה לפני הנישואין ולכן אינה כפופה לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. השופטת הבחינה בין מושגי איזון הרכוש והרכוש המשותף, והסבירה כי הדירה אינה נכס משותף אלא זכות מחייבת לקבל מחצית משוויה עם התרת הנישואין. השופט בחן את התביעה לפי דיני השיתוף הספציפיים ומצא כי האישה לא הביאה ראיות מספיקות לכוונה לחלוק בדירה. הדירה נרכשה ונרשמה על שם הבעל בלבד, והתנהלותם של בני הזוג הצביעה על פרידה רכושית מלאה במהלך נישואיהם. טענת האישה כי היא תרמה להוצאות הדירה בכסף ממתנות החתונה שלה לא הוכחה. עוד ציינה השופטת כי הזנחתה של האישה את ילדיה הקטינים ובעיותיה הנפשיות הקשו עליה לדבר על מאמץ משותף של הצדדים. השופט בחן גם הסכם שלום בית שנחתם בין בני הזוג ומצא כי הוא אינו מעניק לאישה זכויות בדירה. מטרת ההסכם הייתה להשיג שלום בית והיה תלוי בהמשך השלום בין בני הזוג. מאחר שההסכם לא הצליח לשמור על שלום בית, הוא חדל להתקיים. בנוסף, פירש השופט את לשון ההסכם ולא מצא כל אינדיקציה לכוונה להעניק לאישה מחצית מהזכויות בדירה. השופט דחה את טענת האישה כי הדירה משותפת על סמך צוואתו של בעלה המנוח, שהוריש את הדירה לילדיהם, ומסמכי בית המשפט שהוגשו על ידו, שכן השופט ראה בהם מכלול ולא חלקי. לסיכום, קבעה השופטת כי האישה לא הוכיחה כוונה ספציפית לחלוק את הדירה בצפת, ולכן כל צד יהיה בעל הזכויות בדירותיו על פי הרישום. האישה חויבה לשלם הוצאות מופחתות בסך 5,000 ₪ לנתבעים, וניתן לפרסם את ההחלטה תוך השמטת פרטים מזהים.