עע"מ 5454/21

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לשקיעתו של כביש, ובפרט ליחסי הגומלין בין הוראות התכנון המקומיות והארציות. בבסיסה עומדת עליונותה של תכנית מתאר ארצית על פני תכניות מקומיות, עליה ערערו המערערים חרף הסכמתם לעליונותן ההיררכית של תכניות ארציות. בית המשפט מציין כי תכנית התשתית הלאומית, המפרטת את סדרי העדיפויות הלאומיים, כוללת באופן בולט הוראות המאפשרות סטייה מתכניות קודמות, כגון תכנית 1004, בנוגע למפלסי הכביש. המערערים ערערו על פרשנות הוראות אלה, וטענו כי הן אינן מאפשרות שינויים במפלס הדרך כפי שנקבע בתכנית 1004. עם זאת, בית המשפט מצא כי לוועדת התכנון הארצית יש סמכות לשנות את התוכנית ולהתאים את מפלסי הכביש והרכבת ללא הגבהה נפרדת. הדיונים בשלבי התכנון שקלו את המצב הסטטוטורי הקיים והציעו התאמות, תוך התחשבות בשיקולים הנדסיים וסביבתיים. בית המשפט הדגיש כי אין לבטל החלטות מנהליות בקלות ראש, למעט במקרים של פגמים פרוצדורליים או לוגיים. בכך אישר בית המשפט את החלטת ועדת המשנה, ואישר כי היא אינה מפרה חוקים סביבתיים או שיקול דעת תכנוני. בנוסף, בית המשפט מתח ביקורת על עיריית רמת גן על פרקטיקות בנייה בלתי חוקיות המשפיעות על התכנון, והדגיש סוגיה רחבה יותר של אחריותיות. לפיכך נדחו הערעורים, והמערערים חויבו בהוצאות משפט והוצאות משפט למשיבים השונים.