ע"פ 6019/09

תקציר

בסופו של דבר דחה בית המשפט את הערעור, ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא בהתבסס על שיקולים עובדתיים ומשפטיים ראשוניים. ליבת הסוגיה נסובה סביב זיהויים של ארבעה שוטרים על ידי המערער, שטען כי לא זיהה אותם בשל היעדר כובעי משטרה גלויים. עם זאת, העדויות והראיות שהוצגו, לרבות דו"חות פעולה וקבלה חלקית של עדותו של העד זייתון, ערערו את טענות המערער. מבחינה משפטית, התיק התמקד בפרשנות היסוד הנפשי של כוונה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תוך בחינה האם כלל הציפייה חל על מעשיו של המערער. בית המשפט בחן כלל זה, ממנו עולה כי הסתברות גבוהה לתוצאה מזיקה שווה לכוונה, והדגיש את הרלוונטיות שלה בעבירות התנהגות שאינן דורשות תוצאה. באמצעות מקרים קודמים והנחיות סטטוטוריות, קבע בית המשפט כי ציפייה כזו מהווה כוונה פלילית גם ללא רצון מפורש להשיג את התוצאה הצפויה. מעשיו של המערער, לרבות האצה לעבר שוטר, הציגו כוונה במסגרות משפטיות אלה, שהביאו לאישור הרשעתו. ההחלטה שיקפה גם את עברו הפלילי העשיר של המערער, וביססה את העונש שהוטל עליו כראוי, אם לא מקל. משכך, הסכים בית המשפט עם ממצאי הערכאה הנמוכה יותר וחייב את המערער להתייצב בבית המשפט המחוזי להמשך הליכים כמתוכנן.