ת"א 56078-11-19

תקציר

התובעת תבעה את רופא השיניים שלה בגין רשלנות רפואית, בטענה לטיפול יתר ואי קבלת הסכמתה מדעת. בית המשפט מצא כי רופא השיניים התרשל בתיעוד הטיפול בתובעת ולא קיבל את הסכמתה מדעת. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי התובעת תרמה להיעדר התיעוד ולא הצליחה להוכיח כי יחס היתר הנטען גרם לה נזק. עם זאת, בית המשפט פסק לה פיצויים לא ממוניים בגין פגיעה באוטונומיה שלה, שכן רופא השיניים לא סיפק לה מידע מספיק כדי לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול בה. הסוגיות העיקריות בתיק זה היו האם קיים קשר סיבתי בין הטיפול אצל רופא השיניים לבין התסמונת שלאחר מכן של התובעת, והאם הסכמת התובע הייתה "מדעת". בית המשפט מצא כי מעשיו של רופא השיניים לא היו הגורם היחיד לתסמונת התובעת, והאטיולוגיה של התסמונת אינה ידועה. לפיכך, התובע לא הצליח להוכיח סיבתיות. באשר להסכמה מדעת, בית המשפט מצא כי רופא השיניים לא תיעד כראוי את ההיסטוריה הרפואית של התובעת ואת אפשרויות הטיפול, דבר שמנע ממנה לקבל החלטה מושכלת. בית המשפט קיבל את הטענה שהתובעת חתמה מרצונה על טופסי הסכמה, אך הטפסים לא סיפקו לה מידע מספק. יתר על כן, רופא השיניים לא הצליח לשמר צילום פנורמי שהיה חיוני לתכנון הטיפול בתובע. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לתובעת פיצויים לא ממוניים בסך 120,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה שלה. פסק הדין דן גם בנטל ההוכחה במקרים של סיבתיות עמומה ובהשלכות המשפטיות של אי קבלת הסכמה מדעת של רופא שיניים. לדברי בית המשפט, נטל ההוכחה במקרים כאלה נותר על התובע, שעליו להוכיח סיבתיות מעל רף 50%. כמו כן, היעדר הסכמה מדעת מזכה את המטופל בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה שלו, שבמקרה זה נקבע על 120,000 ₪.