ע"א 11006-05-13

תקציר

שני ערעורים אלה נובעים מפסק דין של בית המשפט המחוזי שפסק לאורי מנצור, בלש לשעבר במשטרת ישראל, פיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין עוגמת נפש בעקבות מעצרו ופיטוריו מתפקידו. מנסור נעצר בשנת 2000 בחשד לקבלת שוחד והפרת אמונים, אך לא הואשם ולא הועמד לדין. עיקר טענות הערעורים, שהוגשו הן על ידי מנסור והן על ידי מדינת ישראל, מתמקדות בסמכותו של בית המשפט המחוזי, לגופו של עניין ולקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם למנצור. השופט יגאל גריל והשופטת בטינה טאובר דחו את שני הערעורים, וקבעו כי בית המשפט המחוזי בחן כראוי את חומר הראיות ורשאי הוא להסיק כי אופן פיטוריו של מנצור – ולא הפיטורים עצמם – היה רשלני ומזכה אותו בפיצויים. עוד נקבע בדעת הרוב כי פסיקת פיצויים בסך 100,000 ש"ח על ידי בית המשפט המחוזי היא סבירה ואין מקום להתערב בה על ידי ערכאת הערעור. השופטת יעל וילנר הגישה חוות דעת חולקת. לטענתה, לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בתיק, שכן הסמכות לבחון את פיטוריו של מנצור ואת ההליך שקדם לו נתונה באופן בלעדי לבית המשפט לעניינים מנהליים. יתר על כן, השופט וילנר חלק על מסקנת הרוב לגופו של עניין, בקובעו כי נפלו פגמים כלשהם בהליך הפיטורים כדי להצדיק פסיקת פיצויים למנצור, במיוחד בהתחשב בהתנהלותו שלו. בנוסף, הדגיש השופט וילנר את היעדר הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם למנצור, שכן התוצאה – פיטוריו – הייתה זהה גם ללא ההליך הרשלני הנטען . לבסוף, סבר השופט וילנר כי הסכום שנפסק גבוה מדי במקרה של מצוקה נפשית ללא מגבלה פיזית. פסק הדין אישר אפוא את החלטת בית המשפט המחוזי לפסוק למנסור פיצויים, כאשר רוב השופטים קבעו כי הליך הפיטורים היה רשלני, ואילו השופט החולק טען לדחיית תביעתו של מנצור במלואה.