עת"מ 4975-05-21

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את בקשת העותרת בשל שיהוי יתר בהגשת העתירה המנהלית, שהוגשה 18 שנה לאחר פתיחת הליכי הגבייה. בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו לחרוג ממסגרת הזמן הקבועה בתקנות להגשת עתירות מסוג זה, בהתחשב בשלושה מבחנים: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בשלטון החוק. התמהמהותו של העותר היא בלתי נסלחת, ומשך הזמן הקיצוני גרם נזק ראייתי לעירייה. זאת ועוד, העתירה נעדרת שחר, שכן העותר מחויב בתשלום ארנונה בגין הנכסים שבבעלותו. טענותיו של העותר בדבר מצגי שווא של בעלי הנכסים בנוגע לארנונה אינן מחזיקות מעמד, והיה עליו להפנות טענות אלה ליוצרי המצגים האמורים. בנוסף, העותר לא פעל בהתאם להליכים הנדרשים לצורך ערעור על החוב, ופעולות הגבייה שננקטו נגדו מאפסות את תקופת ההתיישנות. רישומי העירייה מהווים ראיה מספקת לפעולות החובות והגבייה, והיא רשאית להסתמך עליהם. משכך, העתירה נדחית, והעותר נדרש לכסות את הוצאות העירייה ושכר טרחת עורך דין, המופחתים ל-5,000 ₪ בהתחשב במצבו.