ת"ח 37119-09-13

תקציר

המקרה נסוב סביב זכותם של אנשים שביצעו פעולות חילוץ בתוך נמל ישראלי לקבל כספי הצלה, שאלה שלא הוכרעה בעבר במשפט הישראלי. הנתבעים טענו כי המים הישראליים משתרעים רק מעבר לקו החוף, למעט הנמלים לחלוטין. בית המשפט בחן את הסוגיה על פי הדין האנגלי והמשפט הימי הבינלאומי, וקבע כי עקרונות כלליים בשני תחומי השיפוט אינם מעניקים למתנדבים תגמול על תועלת לזולת. עם זאת, המשפט הימי חורג מעיקרון זה, ומאפשר במקרים מסוימים דמי הצלה כדי לעודד פעולות הצלה בים על ידי מי שאינו מחויב לכך. פקודת הטובין הטרופים, שאומצה מהמשפט האנגלי, מעניקה תגמול למי שמתנדב להציל חיים או מטען מאניות במצוקה במימי ישראל. הפקודה מגדירה את מימי ישראל כמי חוף, שאינם מקיפים נמלים. מטרת דמי ההצלה במשפט הימי היא לתמרץ סיוע והצלה בים הפתוח, היכן שאין עזרה זמינה. מוטיבציה זו חסרה בהקשר של נמלים, שיש להם מערכות בטיחות והצלה משלהם. הפסיקה האנגלית והאמנות הבינלאומיות תומכות אף הן בהבחנה בין הצלה בים לבין הצלה בתוך נמלים, כאשר האחרונות אינן מזכות את המציל בדמי הצלה. חקיקה והגדרות נוספות של מי החופים תומכות גם הן בהחרגת נמלים מתחום המים הטריטוריאליים של ישראל. לפיכך, פעולות הצלה בתוך נמל, כמו מעגן הרצליה במקרה זה, אינן מקנות זכות לתבוע כספי הצלה מבעלי אניות. חוק האדמירליות משנת 1840 גם אינו מרחיב את עילות התביעה בגין דמי הצלה. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעים, וקבע כי פעולות ההצלה בתוך הנמל אינן מזכות אותם בכספי הצלה, אם כי לתובעים עשויה להיות תביעה להחזר הוצאות לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט הורה לתובעים לשלם את הוצאות הנתבעים, תוך שהוא קובע את הסכום על 10,000 ₪, והורה על החזרת פיקדון הנתבעים.